שלום לכולן, סתם מסקרן, לחמות ולכלות
ולמי שמתחשק לקרא סתם מחשבה - זה רק כדי לדעת לאן לכוון את המחשבות שלי ולנסות להבין אם יש מה. אמנם אני עסוקה לרוב אבל בן זה בן גם אם נשוי:
הוא גר מרחק הליכה ונשוי מספר שנים, באמצע השבוע עובד קשה מאוד (גם אני) ופעם בשבוע מגיע לארוחה משפחתית עם אישתו והילדה. אוכלים, שותים, אומרים תודה והולכים. לא יכולה להתקשר אליו לעבודה כי עסוק מאוד אז לא מתקשרת גם לא כותבת כי יצריך אותו להגיב. בערב? מנסה לעשות זאת מידי פעם אבל הוא עם אישתו ואם עונה הוא אז תמיד: "מרדימים את הילדה, בשירותים, במקלחת, הולך לישון, יוצאים, באים, יש אורחים". פעם, דיבר איתי מהחדר או מהיכן שהוא בבית ושמעתי את אישתו קוראת לו לסיים את השיחה. אני סוגרת פן יסתכסך אבל רע לי עם זה. אני לא מדברת וזורמת כאילו הכל טוב אבל בתוכי המחשבות: לעזאזל, אוקיי אתם נשואים ויש תא משפחתי חדש וההורים בעדיפות שניה כעת והכל נכון אבל האם אין להם מקום בכלל? צריך לשכוח מהם? האם הם רק למתנות וארוחות? והם מקבלים את הדבר השני בכבוד רב! נשברת לעיתים ואני מנסה, כותבת לו הודעות קצרות "למי יש כוח לכתוב יותר משורה או שתיים , לדעת מה נשמע או לספר משהו שקרה במשפחה (טוב) וחושבת שצריך לשתף..". אין עם מי לדבר ותמיד מגומגם גם כשסוף דגה את השיחה.
ברצוני לציין משהו שנראה לי לפחות מוזר, מיום נשואיו שלוש שנים, בחיים לא הגיע אלי לבד (לא חייב לבד אבל אם האישה עסוקה או לא רוצה-למה לא????) ובכלל, כאמור רק פעם בערב שבת. אוכלים, שותים קפה אומרים תודה והולכים. לפעמים כשנכנס לאחד החדרים לשים ראש, היא מיד אומרת שבא לה ללכת הביתה. כשאחיו קורא לו לחדר להראות לו חומר לימודי ושומעת קולות צחוק רמים כמו פעם, היא קוראת לו כאילו משהו מלחיץ אותה שאינו בטווח ראייתה או שליטתה. שותקת וזורמת אבל זו הצגה כי לא מקובל עליי. לפעמים מבליגה ומתעסקת עם חיי אבל אימא זו אימא ופתאום עולה מחשבה של: כאילו מה, התחתנת ברחת? אין יותר הורים עם כל הכבוד למשפחה החדשה שיש לך?
אולי זה הוא אולי זה היא ואולי אני. המצב לא נחמד לי ואמנם לא סוף העולם לרוב לא קריטי גם ויש לי חיים אבל לרגע יש את הגעגוע, האהבה, הדאגה, המחשבה שאת עדין אימא והוא הבן שלך גם אם נשוי. קצת...לא הרבה.
סתם שיתפתי ומעניין לשמוע. לא לעוות את ההודעה בבקשה. מציינת עובדות בלי להרחיב על מה שמסביב. אעיר רק שבסך הכל היחסים טובים ואני ביחסים טובים עם אישתו. היא יודעת שאני עושה מאמצים לגרום לה להרגיש כמו הבת שלי (לא אפרט אבל היא יודעת את זה ונוח לה שזה חד צדדי אך לי התחיל להפריע ) אבל למען הנכדה והבן והאהבה שלהם הולכת על ביצים ולא מעזה להתלונן על הקרירות הזו שמקשה עליי...
תודה למגיבים.
ולמי שמתחשק לקרא סתם מחשבה - זה רק כדי לדעת לאן לכוון את המחשבות שלי ולנסות להבין אם יש מה. אמנם אני עסוקה לרוב אבל בן זה בן גם אם נשוי:
הוא גר מרחק הליכה ונשוי מספר שנים, באמצע השבוע עובד קשה מאוד (גם אני) ופעם בשבוע מגיע לארוחה משפחתית עם אישתו והילדה. אוכלים, שותים, אומרים תודה והולכים. לא יכולה להתקשר אליו לעבודה כי עסוק מאוד אז לא מתקשרת גם לא כותבת כי יצריך אותו להגיב. בערב? מנסה לעשות זאת מידי פעם אבל הוא עם אישתו ואם עונה הוא אז תמיד: "מרדימים את הילדה, בשירותים, במקלחת, הולך לישון, יוצאים, באים, יש אורחים". פעם, דיבר איתי מהחדר או מהיכן שהוא בבית ושמעתי את אישתו קוראת לו לסיים את השיחה. אני סוגרת פן יסתכסך אבל רע לי עם זה. אני לא מדברת וזורמת כאילו הכל טוב אבל בתוכי המחשבות: לעזאזל, אוקיי אתם נשואים ויש תא משפחתי חדש וההורים בעדיפות שניה כעת והכל נכון אבל האם אין להם מקום בכלל? צריך לשכוח מהם? האם הם רק למתנות וארוחות? והם מקבלים את הדבר השני בכבוד רב! נשברת לעיתים ואני מנסה, כותבת לו הודעות קצרות "למי יש כוח לכתוב יותר משורה או שתיים , לדעת מה נשמע או לספר משהו שקרה במשפחה (טוב) וחושבת שצריך לשתף..". אין עם מי לדבר ותמיד מגומגם גם כשסוף דגה את השיחה.
ברצוני לציין משהו שנראה לי לפחות מוזר, מיום נשואיו שלוש שנים, בחיים לא הגיע אלי לבד (לא חייב לבד אבל אם האישה עסוקה או לא רוצה-למה לא????) ובכלל, כאמור רק פעם בערב שבת. אוכלים, שותים קפה אומרים תודה והולכים. לפעמים כשנכנס לאחד החדרים לשים ראש, היא מיד אומרת שבא לה ללכת הביתה. כשאחיו קורא לו לחדר להראות לו חומר לימודי ושומעת קולות צחוק רמים כמו פעם, היא קוראת לו כאילו משהו מלחיץ אותה שאינו בטווח ראייתה או שליטתה. שותקת וזורמת אבל זו הצגה כי לא מקובל עליי. לפעמים מבליגה ומתעסקת עם חיי אבל אימא זו אימא ופתאום עולה מחשבה של: כאילו מה, התחתנת ברחת? אין יותר הורים עם כל הכבוד למשפחה החדשה שיש לך?
אולי זה הוא אולי זה היא ואולי אני. המצב לא נחמד לי ואמנם לא סוף העולם לרוב לא קריטי גם ויש לי חיים אבל לרגע יש את הגעגוע, האהבה, הדאגה, המחשבה שאת עדין אימא והוא הבן שלך גם אם נשוי. קצת...לא הרבה.
סתם שיתפתי ומעניין לשמוע. לא לעוות את ההודעה בבקשה. מציינת עובדות בלי להרחיב על מה שמסביב. אעיר רק שבסך הכל היחסים טובים ואני ביחסים טובים עם אישתו. היא יודעת שאני עושה מאמצים לגרום לה להרגיש כמו הבת שלי (לא אפרט אבל היא יודעת את זה ונוח לה שזה חד צדדי אך לי התחיל להפריע ) אבל למען הנכדה והבן והאהבה שלהם הולכת על ביצים ולא מעזה להתלונן על הקרירות הזו שמקשה עליי...
תודה למגיבים.