שלום לכולן

שלום לכולן

אני מאמא של רוני, בת שנתיים וחצי, ומאמא של אושרי, שהסתבך בחבל הטבור לפני תשעה חודשים. ונראה שאני יותר פנויה רגשית לדבר על רוני ולא רק על אושרי, אז אני מצרפת משהו שכתבתי בבלוג אתמול (מיטל, את אתגרת אותי לזה)


לא רוצה את אמא! היא קמה בבוקר בבכי, במיטה שלנו, לידי, בצעקה לתוך האוזן שלי. ואני? איך אני קמה? איך אני קמה ומחייכת ומנסה, מנסה בכל כוחי למשוך אותה מאבא הישן, מדרבנת אותה להתחיל את הבוקר איתי, מפצירה, משדלת, מפתה, מנסה בכל כוחי לא לכעוס. לא לבכות. ואומרת לה - לא יפה, איך שאת מתנהגת, אבא ישן, אני קמתי להיות איתך, להכין אותך לגן. בואי.

ובסופו של דבר, היא בורחת ממני בבכי ומעירה את אבא. ואני שוב אומרת לה - לא יפה איך שאת מתנהגת, ומנסה לעצור את הדמעות, ובורחת לעשן. והיא רצה אחרי, מחבקת, ואומרת "אוהבת", ובורחת חזרה לאבא. ואחרי נשימה עמוקה אני חוזרת אליהם, ומסיימת להלביש, ומאכילה, ומסרקת, ממשיכה את הבוקר כרגיל, בחיוך, ומנשקת אותה בדלת, והם הולכים לגן, ואני לא בוכה. אני רק מיואשת.

ואני אף פעם לא יודעת איזה חלק מזה נגרם בעקבות ההריון. ואיזה חלק נגרם בעקבות האובדן. ואם אושרי לא היה קורה, האם הייתי מרגישה את זה? האם הייתי מרגישה הקלה, מרגישה שהיא מפנה לי זמן מנוחה, זמן לעצמי? האם היא היתה מעדיפה את אבא בכל מקרה, כי בנות מעדיפות את אבא? או שאני, רק אני אשמה, שפספסתי ואיבדתי את מה שהיה לנו אי שם בין ההקאות לשנת אחר הצהריים. שיותר מדי פעמים נתתי לו לעשות את הכל והלכתי לשכב במיטה, ואיבדתי אותה, איבדתי את הבת היחידה שלי, הרבה לפני שאיבדתי את הבן?

ואני כל כך מקנאה בו, באבא שלה, על כל שעה שהוא איתה ואני לא שם. על כל פעם ששנינו בבית ואני ברירת המחדל. על כל הפעמים שהוא מצליח להתרכז בה במאה אחוז, ואני לא, כי אחוז בודד מתשומת הלב שלי בכל זאת שמור לאושרי. ואחוז אחד מליבי חושש ודואג - מה אם שוב לא יצליח לי? מה אם אני לא אצליח לבנות את זה מחדש, את האמהות הגורפת לרוני שהייתי לפני ההריון? וכל המאמצים שאני משקיעה, הולכים וחוזרים אחורה לאחר ימים בודדים של מחזור, לאחר כמה שעות של העדרות... ומה אם זה לעולם לא יחזור?

ואני כואבת כל כך את הילדים הבאים שלי. אולי בהריון הבא אני אזכה לעוד אחד, או אחת. אך מה אם אני אאבד אותה סופית? מה אם זה מעולם לא יחזור, מה אם מה שקורה עכשיו רק יחמיר בהריון הבא, ואז תבוא הקנאה, וזה יהיה כה קל ופשוט, להשאיר את ההתמודדות לאבא ולשקוע כולי בתינוק החדש... אם תוך שלושה ימים אני מאבדת את כל מה שהשגתי במשך החודש, מה יקרה בתשעה חודשים? איך אני יכולה בכלל להכניס את עצמי למחשבות על עוד ילדים? ומצד שני, איך אני יכולה שלא?

ואולי אני מדמיינת, ואני פשוט מגזימה, והמצב הוא ממש לא ככה. ואם זה מה שאני רואה, אולי אני לא צריכה הריון, אני צריכה טיפול? ולמה הדרך היחידה שאני רואה לקרב את רוני אלי - זה להרחיק אותו? ואני רואה אותו, מנסה לעבוד, או לדבר בטלפון, ומנסה למצוא לעצמו בבית פינה שקטה, ואת רוני רצה אחריו, ואני רצה אחריה, ומנסה, מנסה בכל הכח להחזיק את עצמי ולא להתייאש. כי זה כל כך קל, הרבה יותר קל מלהמציא משחקים, ולהמציא פעילויות, ולשיר, ולרקוד, ולקבל סירוב. ואני תוהה, תוהה כל הזמן, אמא של מי אני צריכה להיות - אמא לאחת או יותר, ואם יש לי זכות לתהות על זה בכלל.
 

inb10

New member
ריגשת אותי מאוד..

ויש לי גם מה להגיד, אני מגלה שלאחורונה אני אומרת את זה הרבה בכל מיני סיטואציות ומצבים, אבל זה תמיד מרגיש לי נכון.
המלחמה שלנו ברגשות ובדברים השליליים רק מאצימה אותם, מצאתי שבשבילי פשוט נכון לקבל את זה שהם שם והם קיימים (מה לעשות, זאת המציאות), וגם לשלילי צריך לתת את המקום (איך נדע שטוב לנו אם לא יהיה קצת רע
).
כמו שנראה לי את מאוד נלחמת בה וברצון שלה, אבל יותר מהכל את נלחמת ומאשימה את עצמך. אך אחד לא מושלם לפעמים האמהות שלנו "נפגמת" קצת, מותר לך לכאוב, זה היה לגיטימי לפנות את עצמך קצת בחווית ההריון ובחווית האובדן. זה מצויין שיש לך בן זוג שיכול לתת לך גב כזה.
מה איתו? איך ההתמודדות שלו עם חווית האובדן?
לדעתי העבודה מול הבת צריכה להעשות ביחד, הוא יכול לשלוח אותה אלייך ולהגיד לה שאמא אוהבהת אותה המון המון. דבר נוסף הוא לעשות מתוך פעילויות משותפות כאשר בן זוגך לא בסביבה (לא צריך משהו מורכב, אפילו סתם ללכת לקניות/גינה וכו... ביחד). ולדבר, היא קטנה, אז פשוט להגיד לה שאת אוהבת אותה ולחבק ולנשק ולעטוף. לא איבדת אותה, יש תקופות של קירבה.

אל תתיאשי, תעטפי אותה, בהתחלה היא תתנגד אבל בסוף היא תחבק בחזרה ואפילו תבוא לבקש עוד
.
יש לנו כל הזמן תקופות כאילו אבל לכיוון ההפוך, פתאום הבת (4.5) לא רוצה את אבא, רוצה רק את אמא, אז אני פשוט מסבירה לה כמה שזה לא נעים לאבא, ושאבא אוהב אותה, מכין לה אוכל, מחבק, מנשק, דואג. בסוף היא מתרצה ואפילו באה אליו לקבל חיבוק, ואומרת לו שהיא אוהבת אותן...

אל תדאגי, אם לא תתיאשי בסוף יהיה בסדר.



ענבל
 
הממ ענבל

האמת שאת נורא צודקת, ואני מאוד תקועה בשלילי, ומודעת לזה אך לא באמת מצליחה לצאת. ולצערי אני לא היחידה שרואה את מה שאני רואה, גם בן זוגי רואה, ולא מצליח לסתום, ונמצא בסביבה כל הזמן... פיזית אני לא המטפל העיקרי שלה, הוא נותן את ה50%, והאמת - הייתי מעדיפה שייתן 30...
ואוףףף כל חודש יש שלושה ימים של מחזור בהם אני לא מתפקדת, ואיתם באה הנפילה (שלא נובעת מהאובדן, שנובעת מרוני, שתוך יומיים מתחילה שוב להתעלם ממני ולרצות רק את אבא...) אז נכון שזה לוקח בערך יומיים של תפקוד מלא שלי כדי שהיא שוב תבקש גם אותי, אבל אני רגישה לזה נורא, יותר מדי, מודעת לזה, ולא ממש מוצאת פתרון חוץ מלהרים את עצמי בכח ושוב להשקיע להשקיע להשקיע...
 

meytall0

New member
כתבת כל כך מרגש


את מסתובבת בתחושות קשות. כפי שכתבת, אולי את מדמיינת ומגזימה, כי זה הכי נורמלי שילד נקשר יותר לאחד ההורים אבל בהמשך זה מתאזן. אני לא חושבת שאיבדת אותה. אצלי זה הפוך, אליה פשוט לא מוכן להישאר עם אבא שלו- אם זה להישאר/ מקלחת/ לשחק, ואני רואה בזה שלב, כי כשהיה בן שנה עד כמעט שנתיים, הוא לא היה מוכן שאני אקלח אותו- רק אבא שלו. והכל טבעי.
תסלחי לעצמך קצת. תוותרי. את אוהבת אותה והיא אותך. ונכון שבלב יש חור, אבל הלב גם מתרחב בהתאם. ויש מספיק אהבה לכולם- גם לילדים שעוד יבואו.
אושרי לא יישכח, הפצע לאט לאט יגליד ויהפוך לצלקת, לזיכרון עם כאב עמום ופחוד חד ועוצר נשימה. כי החיים ממשיכים. הם וילדינו שאיתנו סוחפים אותנו להמשיך. יש כאלו שלוקח להן יותר זמן מהאחרות וגם זה בסדר.
שולחת המון חיבוקים (ומתנצלת שלקח לי זמן לכתוב, רציתי לענות בזמן של פנאי ולא כלאחר יד)

מיטל
 
היי מיטל

כבר שמתי לב שהפורום הזה מתנהל בקצב ממש שונה מפורום אובדן, הרבה פחות אינטנסיבי והרבה יותר מתאים לי בשלב זה כנראה :) כך שממש לא ציפיתי למענה מיידי. את רואה, גם אני חיכיתי כמה ימים שיהיה לי זמן לשבת בשקט.
לא כל כך בטוחה שזה קשור לאושרי עכשיו, רק בעקיפין. התגברתי מעל ומעבר למצופה, ואני לא נעצבת ביומיום, לא יותר מכמה דקות בכל פעם וגם זה לא ממש גלוי לעין. זה כבר צלקת, זה מה שאני רוצה להגיד. ומה שבאמת מפחיד אותי זה ההריון הבא, לא במובן של אובדן פוטנציאלי נוסף, אלא באמת - שאני ארגיש כל כך רע ונורא ששוב לא אוכל לטפל בילדה שלי תשעה חודשים, בדיוק כמו שזה קרה בפעם הקודמת. איך אני יכולה ביודעין לעשות את זה לה? ולעצמי? ולבעלי המקסים שמרוב שמנסה לעזור לי החליט שהוא חסר תחליף, ואני אבודה ובלעדיו העולם קורס.
 

kinsti

New member
הי אמא של רוני יקרה

מאוד התחברתי למה שכתבת.
אני אמא של יולי. יולי בת שנה ושמונה חודשים.
הגיעה אלינו אחרי 3 הפלות, הרבה בדיקות ורופאים, הרבה תרופות וזריקות, כבר קצת איבדתי את האמונה בדרך, היו רגעים שחשבתי שאולי לא אהיה אמא לעולם. התנתקתי, התרחקתי, הרגשתי לא נורמלית, לא שפוייה, מקולקלת, דפוקה, מסתכלת מסביב ורואה הריוניות עם שמלות קיציות קלילות ורוגע נעים ויודעת שלא חשוב מה, אצלי זה אף פעם לא יהיה, אף פעם לא יהיה קל, אם בכלל ימשיך....ותמיד יהיה בצל הטראומה שחזרה 3 פעמים "כבר אין דופק".
ואז היא באה. מושלמת. חזקה ואמיצה והחלטית וכל כך כל כך שמחה ובזכותה חזרתי לחיים ולנורמליות ולחברה ולבעלי ולעצמי.
ואז החלטנו שאנחנו רוצים עוד אחד כזה. אנחנו נורמליים, כמו כל זוג ממוצע בישראל, מחכים שהילדה תהיה בת שנה וחצי בערך ומפנטזים על אח אחות, עוד גוזל. ואז שוב הפלה. הפלה רביעית ופתאום הבור נפער תחתי והוא עמוק ושחור הברבה ממה שהוא היה. והיא היחידה שמצילה אותי, אבל אני לא יודעת להסביר למה ההפלה האחרונה (שהייתה לפני חודשיים) שפוט שברה אותי לרסיסים. אולי כי חשבתי שעליתי על דרך טובה ונורמלית. שאני כבר לא בעולם האפל שהייתי מאז שהיא הגיע ואז בשנייה, הכל נשבר ומתפורר וכמו אדם שחווה טראומה, הגוף והנפש מגיבים לאובדן הנוסף בכאלו עוצמות שאי אפשר כבר להכיל. ועכשיו אני במחזור למרות שהחודש היה החודש הראשון אחרי ההפלה האחרונה שניסינו שוב. וזה היה חודש של סיוט, של פחד מהריון ופחד מהפלה ופחד שהנסיון לא הצליח ופחד מכל דבר אפשרי ובזמן הזה, כמוך....אני פחות איתה ואבא שלה איתה המון ואני עצובה מולה ואני בוכה מולה ואני חלשה מולה ואבא שלה מנסה להכניס לבית את מה שאני בימים אלה היא לא מצליחה והיא קטנה מידי להגיד אני לא רוצה את אמא ואולי קטנה מידי להבין, אבל אם אמשיך ככה עוד מספיק זמן אז היא כבר תבין וכבר תוכל להגיד אני לא רוצה את אמא. ואני פוחדת מזה ופוחדת בכלל שאני הורסת את מה שקיים, מה שעבדנו ככ הרבה בשביל להשיג ומרגישה איפשהו שהסביבה שרואה כמה אני במצוקה, פשוט הייתה רוצה שאוותר על ההמשך ואסתפק ואשמח עם מה שיש ולא אכאב את מה שאין ואולי גם לא יהיה. ואני קרועה בין הרצון לילד נוסף, אח/אחות ליולי שלי לבין מה שזה עושה לנו.....ככ כועסת על ההפלה האחרונה. איזו מכה! אמגישה שלקחו לי את הקרקע היציבה שסוף סוף התייצבה אחרי שיולי נולדה.
מבינה ומחבקת.
"אולי אני לא צריכה הריון, אני צריכה טיפול?"
 
היי קינסטי

אכן את מתארת תחושות מוכרות מאוד. מצד אחד אני "שמחה" שאני לא המוטרפת היחידה פה, בדיוק כמו שזה קרה לי הרבה בפורום אובדן כשזיהיתי מחשבות דומות אצל כולן. מצד שני, יש מצב שהמחשבה על כמה אני פוגעת בילדה החיה שלי זה יותר גרוע אפילו מהאובדן עצמו, אז עצוב לי נורא שאת נאלצת להתמודד עם זה גם...
מניחה שההפלה האחרונה יותר קשה לך מכמה סיבות, וקודם כל כי הפעם את כבר יודעת מה הפסדת. זה כבר לא דמיון ורצון ערטילאי (גם אם חזק ומשתלט על ההההכככככללללל). אני זוכרת שכתבתי פעם - הגוף שלי זוכר איך זה לפרטי פרטים.
רוני היתה בת שנה ושמונה כשאושרי מת, וכמובן גם היא לא הבינה כלום חוץ מזה שמשהו בכלל לא בסדר. חייבת להגיד שאני השתדלתי ב99% הצלחה לא לבכות לידה, ולא לשבת לידה עם פרצוף עצוב, וכל זמן שהיא היתה לידי הייתי שמה מסכה אטומה עם חיוך, ומנסה לשיר לה ולשחק ולנהל שגרה. וברגעים בהם הרגשתי שאני לא יכולה - יצאתי מהחדר, הלכתי לשכב במיטה, או כל דבר אחר כדי להעלם משדה הראיה שלה. וגם כשהם קטנים מכדי להגיד, הם יודעים להראות לך טוב טוב את מי הם מעדיפים... (או מה הם רוצים באופן גלובלי).
הפתרון שלי הוא לעצור את נסיונות הכניסה להריון עד שזה לא מסתדר. קשה לי עם הפתרון הזה, אך האופציה השניה (לשכב תשעה חודשים מקיאה וחרדה ובלי יכולת נפשית להתמודד עם רוני בכלל) גרועה הרבה יותר. כמובן חלק גדול מזה נובע מהקושי הפיזי שלי להיות בהריון, אם הייתי עוברת את זה בקלות ובתפקוד מקסימלי עכשיו הייתי יכולה כבר לחשוב על ילד נוסף, אבל לא...
לא יודעת אפילו מה בעצם אני רוצה להגיד לך. בוודאי לא להמנע מהריון. כן להשקיע את כל המאמצים שיש לך בלהיות עם יולי. בלהיות אמא ליולי לפני כל שאר הצרכים שלך. לחכות עם הלהתפרק כשהיא לא נמצאת. ובעיקר לשלוח לך חיבוק גדול גדול מאחות לצרה...
 
למעלה