"ונתנה תוקף" – סיפורו של פיוט
"ונתנה תוקף" – סיפורו של פיוט.
מאחורי הפיוט המוכר והמזוהה יותר מכל עם הימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים, ישנה מסורת/אגדה ובה מעשה מצמרר ברבי אמנון ממגנצא.
רבי אמנון חי במאה ה-11, במגנצא הלא היא מיינץ הסמוכה לפרנקפורט גרמניה.
רבי אמנון היה אחד מגדולי הדור, אדם אמיד ביותר, ממשפחה חשובה, יפה תואר, יהודי אדוק, אך אולי חשוב מכל זאת (לפחות עבור אחיו היהודים) - מקורב למלכות. באותה התקופה, רווחו מסעות הצלב, והאינזקוויזיציה והרדיפות עשו שמות ביהודים. יהדותו של רבי אמנון הייתה לזרא לשרים ולהגמון והם מצידם הפצירו בו להמיר את דתו.
רבי אמנון סבל הצקות רבות בשל יהדותו. מספר ימים לפני ראש השנה, כשלא היה מסוגל יותר לסבול את הנדנודים החוזרים ונשנים בנושא, ביקש משליחי ההגמון "ארכה" כדי לחשוב ולהתייעץ בנושא. בקשתו הייתה שלושה ימים של הרהורים, מתוך כוונה לדחות את ההצקות והלחצים, ובכך לקנות לעצמו מעט שקט ושלווה להם היה כל כך זקוק. הוא לרגע, כמובן, לא באמת חשב להמיר את דתו.
אך רבי אמנון הצדיק, ברגע שיצאו המילים מפיו כבר חש חרטה גדולה וצער. רגשות בושה אפפוהו, והוא חש שחטא חטאה גדולה. הוא הרגיש שנכשל במבחן.
ביהדות מן המקובלות הוא שכשאדם חוטא הוא מביא קורבן לכפר על עוונותיו. רבי אמנון מתכנס בתוך עצמו, אכול יגון, לובש שק ואפר וממאן להתנחם.
ביום השלישי, ערב ראש השנה, מגיעים שליחי ההגמון לבקש את תשובתו של רבי אמנון, אך הוא מצדו ממאן לכל דו-שיח איתם. בעל כורחו הוא נגרר בכוח אל ארמונו של ההגמון, וכשהוא נדרש לפשר מעשיו הוא מתוודה שלא חשב לרגע להמיר את דתו, ולמרות זאת חטא חטאה גדולה – לא כלפי ההגמון חלילה, אלא כלפי בורא עולם.
רבי אמנון פסק את דינו לעצמו: "לשוני, שדיברה כזבים, תיכרת". אך ההגמון לא מסכים לכך: "לשונך אמת דיברה, אך רגליך שמיאנו להביאך הנה, וידיך שמיאנו לפתוח לשלוחיי את הדלת – המה יקוצצו".
החלו המשרתים לקצוץ אצבעות רגליו של רבי אמנון, והוא עומד בסירובו להמיר דתו. וכך המשיכו המשרתים פרק אחר פרק לקצוץ ולשאלו, לקצוץ ולשאלו, עד שקצצו כל פרקי אצבעות ידיו ורגליו. רבי אמנון נחוש היה בדעתו, ימות, ובלבד שימות כיהודי ולא כמשומד. כדי להוסיף עינויים על עינויו, פרקי ידיו ורגליו אף הומלחו במלח.
כשהחזירו את רבי אמנון לביתו, בעיצומו של ראש-השנה, ביקש רבי אמנון שיקחוהו לבית הכנסת. כשהוא סובל ייסורים נוראיים, הוא נישא על ידי חבריו במיטתו אל בית הכנסת, כשפרקי אצבעות ידיו ורגליו מונחים לצידו כקורבן.
דממה הושלכה כשהפמליה נכנסה, היה זה רגע קל לפני אמירת "קדושה". פתח רבי אמנון את פיו וזעק: "ונתנה תוקף קדושת היום", כך המשיך את הפיוט עד שסיימו ויצאה נשמתו.
על פי המסורת, ביום השלישי לפטירתו נגלה בחלום רבי אמנון לרב הקהילה מגנצא רבי קלונימוס בן משולם, מסר לו את נוסח הפיוט, וציווה שיאמרוהו בכל קהילות ישראל. כך הוכנס הפיוט לסדר התפילה.
כיום, כמעט 1000 שנה לאחר שהפיוט חובר, קיימים לחנים רבים, ובהם שניים מוכרים מאד: לחן אחד של החזן הנודע יוסל'ה רוזנבלט, והלחן השני של יאיר רוזנבלום – לחן המזוהה עם קיבוץ בית השיטה שאיבד 11 מחבריו במלחמת יום-כיפור, ולמעשה הפך ל"המנון" הלא-רשמי של הימים הנוראים וגשר למסורת גם עבור מי שלא נוהג להגיע לבית הכנסת ביום כיפור.
(לשמיעה: http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/Video.aspx…).
חברים יקרים, איחולי חתימה טובה לכולכם!
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/Video.aspx?VideoID=12033
גמר חתימה טובה
