יש דברים שאני יכולה לכתוב רק כאן.
כי כאן, אין מצב שמישהו מבני משפחתי יקרא או יראה להבדיל מהפייסבוק שם אני חשופה גם למשפחתי.
אני רואה את סרובה של סתיו לעשות את מטלות הבית לפי פקודה,
ונזכרת בילדותי, אני שגדלתי עם עוד ארבעה אחים בנים ואחות אחת גדולה,
הורים שלרגע לא תפקדו כהורים אלא כעובדים עבור הילדים
וסבתא אחת נדירה באישיותה שגרה איתנו והגנה עליי תמיד בכל כוחה,
אבל אחיי הבנים ואחותי הגדולה שהייתה אז דיקטטורית בהתהוות
היו דורשים ממני לקחת חלק במטלות הבית בזמן שהם היו שרועים על מיטות עם ספר ביד,
ואני ילדה קטנה ללא הגנה לא מאבא ולא מאימא הטרודים בעצמם ובעבודתם,
נאלצתי תמיד לסרב כי כבר אז מגיל חמש, היה לי חוש צדק מפותח
שלא הסכים שיגידו לי לנקות בזמן שהם רובצים על המיטות.
זהו. שנאתי לנקות. שנאתי לסדר. שנאתי שמישהו אומר לי מה לעשות.
לכי תנקי. לכי תסתרקי. לכי תתלבשי. לכי תשטפי כלים.
את חוזרת מהלימודים אז קודם תנקי ואחר כך תעשי שיעורים. ואני סרבתי כי רציתי שגם הבנים בבית יעשו את מה שמבקשים ממני לעשות.
הייתי קטנה נורא אז חטפתי קללות מכולם, כינויים מעליבים, סנקציות, חרמות בתוך הבית עצמו, וההורים לא ראו ולא שמעו ולאף אחד לא היה איכפת
כי פעם בשנות החמישים, לא היו רשתות חברתיות ולא טלוויזיה ובקושי היה חשמל וכל אחד היה עסוק בענייניו, אבל הצורך הזה הקמעי להגיד
למישהו אחר מה לעשות, היה קיים תמיד מאז ומעולם. ואצלי עדיין נשאר היצר הקמעי הזה שלא להיענות לאף אחד שאומר לי מה לעשות
גם אם הוא מבקש יפה ובאופן רציונאלי. אם זה לא בא ממני זה לא יהיה. ככה זה אצלי מאז שהייתי קטנה ועל זה קיבלתי מכות.
כשאני רואה את סתיו מסרבת לנקות ולא משנה מה הסיבה שלה (ציפורניים או גב כואב) אני חוזרת להיות ילדה קטנה
ושונאת את כולם שם שמקללים אותה ומבקשים ממנה לבוא לנקות.
זה לא נורמטיבי מצידי אני יודעת, כי צריך להיות עם רצון קולקטיבי ולעזור לבית ולמסגרת
אבל אני בעוונותיי נולדתי עם צדק טבוע בעצמותיי. אני לא יעשה שום דבר עבור מישהו אחר שהוא יכול לעשות בעצמו אלא אם כן הוא מוגבל בדרך כזאת
או אחרת וזקוק לי וליכולות שלי. אז קראו לי אנוכית וסוציומאטית וסנובית ומתנשאת ואני גדלתי עם זה. זהו.
כמו שמישהי כתבה בשרשור הקודם ולא זוכרת את שמה,
אנחנו מזדהות עם סתיו כי היא מחזירה לנו את הילדות השרוטה שלנו. היא טראש. אני בגיל 74 לא צופה באח הגדול בשביל ללמוד משהו מהם.
הם לא קנה מידה בשבילי ללמד אותי משהו. הם רק יכולים להחזיר אותי למחשבות על איך הייתי פעם ואיך אני היום ועל מה זה להיות בן אדם וסתיו על כל מגרעותיה
היא בן אדם.
