Digi Lista
New member
שרשור חדש של הסיפור בהמשכים.
האחרון שהמשיך היה מילי והוא העביר את השרביט לתמר עד יום שלישי ואם תמר לא ממשיכה אז גלית
קרון הרכבת רעד על הפסים. זה היה קרון ישן, בטח מימי המנדט, כמו שקראתי לרכבות המרגיזות האלה שחורקות ברציף כשהן עוצרות ומאלצות אותך לסתום את האוזניים, לעצום את העיניים, להתעלם מנוכחותן מולך. ואז אתה עולה, מוצא לך מקום איפשהו אפילו בין הקרונות, ויושב שם כדי להקשיב למחשבות של עצמך. לא היה חלון, וחבל לי, כי אני אוהב לראות את העצים הופכים לטשטוש ירוק כשהרכבת חולפת על-פניהם במהירות. במקום זה עצמתי את העיניים ושמעתי את "עוד כוס קפה אחת" של בוב דילן בראשי. המפוחית עדיין בכיס, הכלי שהתאהבתי בו בזכות הבלוז הישן הזה של הדרכים של אמריקה. כמה רגעים לפני שמתי-לב שיד אחת שלי משפשת את פרק כף-היד של השנייה, מגרדת את הדם הקרוש מן החתכים. כמה רגעים לפני התאונה. זה עזר לי להשתחרר, להתעורר, כמו הצביטה שאתה נותן לעצמך כדי לוודא שאתה לא חולם. כדי להתעורר מן האשלייה הזאת שאנחנו חיים בה אל העולם האמיתי. אל עולם אחר. הכאב משחרר. ואז כאב לי כל-כך. כל העצמות שלי רעדו מן המכה. ידעתי תמיד שרכבות המנדט האלה הן בעיה. אני לא יודע אם התהפכנו או התנגשנו או סתם ירדנו מן הפסים, אולי רק אני ירדתי, אבל זה כאב כמו פגיעה של מיליוני כוכבים בגופי. אני רק בן-אדם, הגוף שלי לא יכול לעמוד בעומס כזה. הוא התמוטט. קרס. הרכבת כולה הלכה לעזאזל. אבל היי, עברנו את המחסום. גיליתי את זה רק כשהתעוררתי. גיליתי את זה רק כשעברתי מעל הגופה של הילדה היפה ויצאתי החוצה, אל עולם של שמיים ורודים ועצים מרובעים, ומאחוריי חוף הים ותא טלפון בודד אחד שעמד שם קודם ונמחץ עכשיו מתחת לקטר. גופתה של מפלצת המתכת שכבה, מפותלת ועקומה, וזנבה נחבא בין הגלים הירוקים של העולם שאחר-כך למדתי להכיר. בהתחלה לא הבנתי איפה אני נמצא. הכל נראה כלכך שונה ומוזר. המון שקט מפחיד מסביבי...מלבדי לא הייתה שם שום נפש חיה. הסתובבתי מבולבל, תוהה מה זה העולם הזה שהגעתי אליו עכשיו, ואיך אני חוזר מכאן הביתה. עד שפתאום זה הכה בי, הגעתי לגן-עדן. השמש סינוורה אותי. חסמתי את קרני האור עם ידי האחת בעוד שהשנייה החזיקה חזק במפוחית שבכיסי. הרגשתי את הרוח החמה נושבת וזה גרם באופן מוזר לשערות על עורפי לעמוד. למה...אני פה? האם היא עדיין תחכה לי? החלטתי ללכת לעבר אחד העצים שהיה שם צמוד לחוף הים. הלכתי והלכתי אבל ככול שהתקרבתי נראה היה שהעץ מתרחק יחד עם הים. היה שקט כאילו סערה התחוללה לא מזמן ועכשיו זה פסק זמן לפני חידוש הקרב. תהיתי מה אם היא כבר לא מחכה לי?...אולי היא התייאשה?...אולי היא בכלל לא זוכרת אותי?...אולי הייתי צריך להקשיב לאזהרות ולא לבוא לפה... השמש שוב סינוורה אותי... חיפשתי את המפוחית שבכיסי וגיליתי שהיא נמסה,כבר לא מייצרים מפוחיות איכותיות בימינו... ואז זה היכה בי... כנראה שלא מנגנים בגן עדן. לפחות לא בני אדם, כמוני. ההצצה אחרונה לגיבוב המתכת שמאחורי, שעכשיו נראה כמו כתם שחור ומעלה עשן על רקע האופק הורדרד של המקום המוזר הזה, לא הספיקה כדי לראות אם הגופה הקטנה עדיין שם. אם גן עדן זה עולם של נשמות, יכולים להיות בו גם מתים? לא התכוונתי לחזור לקרון הארור ההוא כדי לברר את זה ולהתבונן בגופה ההיא שוב. ואז זה הכה בי, אם גן עדן האו עולם לא גשמי, אני אוכל לברר אם אני באמת נמצא בו אם אני אצליח לחוש כאב גשמי. גירדתי שוב את החתכים ההם, והרגשתי. אני לא בגן עדן. מרגע לרגע המקום נראה לי פחות ופחות סימפטי. מי יודע איזה יצורים מוזרים עלולים להיות במקום שכזה. מי יודע לאיזה יצור מוזר אני בעצמי הפכתי אם הצלחתי להגיע למקום שכזה בעצמי. בכל אופן, אני לא מתכוון לתת ליצורים האלה לתפוס אותי לא מוכן. רצתי אל העצים וניסיתי לאלתר לעצמי כלי נשק כלשהם, כשאני מצטמרר כל פעם מחדש מקול שקשוק המתכת הנוזלית הלא חמה מידי בכיסי. העולם הזה לא רק נראה מוזר, הוא גם פועל עפ"י חוקים אחרים לגמרי. הענפים של העצים המרובעים היו ערומים סבוכים זה בזה בצורת תיבות, לא יכולתי לקטוף אף אחד מהם וגם אם הייתי מצליח, הם היו דקים ומפותלים מידי בשביל לשמש ככלי נשק. אספי כמה אבנים, פני השטח שלהן היו חלקים אבל הן בעצמן היו רכות כמו ספוגים. לבסוף מצאתי מין אבן אליפטית-מקושקשת והחלטתי להשתמש בה בתור נשק, עד שאני אמצא משהו אחר יעיל יותר. המשכתי ללכת בשקט. עד שלפתע שמעתי בום מאחוריי. הסתובבתי. מולי עמד יצור מבעית. בחיים לא ראיתי יצור כזה. התלבטתי, להשליך עליו את האבן? ואולי בעצם הוא לא רוצה לפגוע בי? ואם לא אצליח לפגוע בו וזה רק יעצבן אותו יותר?...ליתר ביטחון החלטתי ללצעוד כמה צעדים אחורה, היצור הגביר את קצב הליכתו והוא היה סופר מבעית אבל עם ריח נעים של פרחים. החלטתי לנסות פסיכולוגיה הפוכה,אולי ככה אישאר בחיים במקום הזה שטרם הצלחתי להבין מה הוא בדיוק וגרוע מכך למה אני כאן ואיך אני מצליח לחזור הביתה... "שלום" אמרתי בקול מהוסס "אין לי כסף אם באת לשדוד אותי ולדעתי אני גם לא טעים במיוחד..." היצור התקרב ואור עצום החל לעלות בשמיים,זו לא הייתה שמש כי שמשות הן לא סגולות לפי מה שאני מכיר ובכול זאת האור הזכיר אור של שמש וככול שהוא עלה והאיר את השטח ככה קלטתי שהיצור משתנה אל מול עיניי, משתנה והופך לצעירה נאה בערך בגילי. ריח הפרחים התפשט יחד עם האור הגדול. "היי" אמרה הצעירה/היצור. "היי..." מילמתי וצנחתי לרצפה מרוב הלם. הצעירה שרגע קודם הייתה היצור המבעית חייכה ובקול נעים כמו האור והריח שהציפו את חושיי אמרה "חיכיתי לך...". היא דמתה לה. היא דמתה לה בצורה קצת מפחידה, משונה כזאת. דמיון שהיה קיים כנראה רק בתוכי, אבל לא חשבתי על זה באותו רגע. באותם רגעים. רק על האף הקטן הזה והפנים הרזות, והלחיים שלה שהזכירו לי חתולה. היא הייתה יפהפייה. "היי." לחשתי. היא הושיטה לי יד דקה כמו גפן ועזרה לי לקום. חשבתי שתקרוס יחד איתי אל הרצפה, אולי קיוויתי, אבל בכוח מפתיע היא הרימה אותי על הרגליים וחייכה. מאחוריה השמש הסגולה קרנה כמו מנורת ניאון בחללית אבודה. רציתי לשאול מי היא. לא רציתי לדעת. "בוא איתי." לחשה. הנהנתי פעם אחת בראש. ליותר מזה כבר לא הייתי מסוגל. כשעפנו דרך העננים הזוהרים, הניבים שלה קרצו לי.
האחרון שהמשיך היה מילי והוא העביר את השרביט לתמר עד יום שלישי ואם תמר לא ממשיכה אז גלית
