מכאל , תודה../images/Emo24.gif
האמת?!!! אני לא בחור של הפעלות, מסיבות וכאלה, ואם תשאלו ממש, אז ברגעים הראשונים אפילו לא ידעתי מה אני אמור לעשות, די פחדתי שפשוט "לא ילך" שהילדים לא ישתפו פעולה, מי מאיתנו שהיה מאושפז בבתי-חולים, אמנם לא בכאלה מחלקות, אבל עדיין, יודע שזה שביזות מהחיים, וחששתי שפשוט נבוא ונצא משם כלעומת שבאנו... לשמחתי, טעיתי. (ובדרך כלל אני לא שמח כשאני טועה...) עלינו לקומת מחלקת הכירורגיה, האחיות לא ששו לקראתנו אם בכלל שמו לב לקיומנו, ובמיטה אחת שכב ילדון בן 7,(אוהד שמו), אימו לידו (קוראת תהילים) ,ומה שחחשתי אכן קרה, הילד בשביזות, שאפילו על חייל שסגר 28 לא תראו כזו שביזות. בעזרת אימו הנחמדה, הצלחנו לדובב אותו ולהכניס קצת חיוך ללחיים הקטנות שלו (בשלב כלשהו הוא אפילו דאג שמא התחילו בלעדיו...) מאוד שמחתי להורידו למטה, להופעה המגניבה של מכאל, ופשוט להצמד לאותו ילדון ולעשות כל מה שרק ביקש, אם זה לדאוג לכך שיוכל לצייר (הוא היה מרותק לכסא גלגים, ולא יכל לשבת על הרצפה), אם זה לדאוג אחר כך למגבונים כי האצבעות שלו התלכלכו קצת ואם זה להביא לו את הקרמבו ולראות את ידו הקטנה מושטת לעברי. מאוד נהניתי להיות שם, בתוך החור הזה המלא בעצב, בכיות ואנחות, אני ועוד 15 סטודנטים כמוני שהביאו מעט אור לתוך הרבה חושך. אני יודע שמכאל נורא נהנה ממה שעשה ומגיעים לו המון תודות על כך. רציתי רק שתדע, מכאל, שגרמת הרבה אושר לא רק לילדים ולאמהות שלהם, אלא גם לי ואני בטוח שגם לכל שאר הסטודנטים. תודה עמנואל
