תודה!

[תם-תם]

תודה!

תודה על קבלת הפנים הנחמדה! ובתשובה לשאלותייך (מיכל)- אני בת 15. הורי התגרשו כשהייתי בת 5 ואימא שלי מצאה לה בנזוג חדש, שהיה מתעלל בה ובי נפשית. עברנו, ביחד איתו, לגור בחו``ל, ושם הם נפרדו. כרגע, אני ואימא שלי נמצאות באותו חדר, ישנות באותה מיטה, ובגלל שהיא לא עסוקה יותר בריבים עם בנזוגה, היא מצמידה לי מעקב... מכוון ששתינו תקועות אחת בתוך החיים והדברים של השניה, אין לי או לה טיפ טיפה של פרטיות, מה שבגילי (המאוד בעייתי...) מאוד מפריע. חזרנו לארץ לפני שלושה חודשים, והיא עדיין לא מצאה (ולא חיפשה) עבודה ואנחנו חייות על חשבון ההורים שלה שנותנים לנו הכל. אימא שלי היא בנאדם כזה, שרגיל לקבל הכל וחושבת שהכל מגיע לה לכן קל לה עם המצב הזה. לי לא ומאוד מפריע לי שאנחנו צריכים לחיות על חשבונם... יש עוד המון דברים, זה רק על קצה המזלג... תם-תם

 

[מיכל לב]

תם תם היקרה...

משמח אותי לשמוע (לקרוא),שכבר בגילך ברור לך שעל מנת לחיות את חיינו כפי שאנו רוצים ומייחלים חשוב מאד שניקח לידינו את האחריות האישית ונעשה למען עצמנו. יתכן שדווקא נסיבות חייך הלא פשוטים, הם אלא שלימדו אותך שיעור חשוב זה ואני יודעת שאם בחייך הבוגרים תיישמי את ההבנה הזו,אז מבחינתך השמיים הם הגבול, תוכלי להשיג כל מה שתרצי. בנוגע לחייך היום: אין ספק ,וזאת אף על פי שנגעת בדברים``על קצה המזלג``, שהמציאות שאת חווה כרגע כנראה מאד צפופה ומעיקה ודורשת משתיכן לחיות בצמצום אשר לא מאפשר לכן את הפרטיות שכל כך נדרשת לשתיכן. תם-תם,אני מבינה את תסכולך ולבקשתך אנסה להאיר אולי אפילו במעט, את נקודת המבט של הורה בסיטואציה דומה. הבאתו של ילד לעולם היא לדעתי, אחד הדברים המדהמים ביותר והמאתגרים ביותר שקיימים לו לאדם, גם כשהדבר נעשה מתוך בחירה מודעת ובזוגיות אוהבת הקשיים הם רבים, ועל אחת כמה וכמה כשהדברים הם לא כך. חייו של הורה משתנים מאד והוא הופך מאדם בוגר שהיה רגיל לנהל את חייו ואת זמנו בהתאם לרצונו, לאדם אשר רב זמנו מוקדש לטיפול ולצרכיו של ילדו. נכון שמזוית הראיה של הילד הדבר ברור מעליו,ולרב גם למבוגר, אבל תארי לך שאת עייפה ובא לך לישון,העפעפייים כבדים ולא ישנת כבר לילות ארוכים אבל לא, את לא יכולה.תארי לך שבא לך ככה סתם פתאום לקפוץ לחברה,ללכת לים לסרט וכו` בלי לדפוק חשבון לאף אחד,לשעה פשוט כי ככה את רוצה, הופס את לא יכולה...החיים השתנו מקצה לקצה ושלא תביני אותי לא נכון, אין כאן תלונה או חרטה פשוט ציון עובדה, פשוט שינוי כל כך מהותי שדורש הכנה, קבלה, פשרה והמון אהבה. תוסיפי לזה פרדה מבן זוג שאהבת,ויתור על החלומות המשותפים, צורך לדאוג לפרנסה,להיות עם עצמך ולהעניק לילדך את מלוא תשומת הלב...המלאכה מרובה ולא פשוטה. תם תם יקירה, ברור שישנו גם הצד שלך בתמונה. אני לא יודעת עם אלו קשים נאלצת להתמודד במסגרת חייך בחו``ל עם בן זוגה של אימך,אבל תשמחי קודם כל על דבר אחד,זה נגמר.יתכן שההתעללות הסתיימה ואת עדיין תצטרכי להתמודד עם הפגיעה,אבל עכשיו זה מכאן מרחוק את כבר לא חיה את זה כפי שחיית זאת עד הפרידה. בנוגע לאימך:יתכן ונראה לך כי הם נפרדו וזהו,עכשיו היא יכולה לעשות את מה שלא התאפשר לה כשהם היו יחד ו``במילא הוא סתם אדיוט שלא היה בו מה לאהוב ועכשיו היא צריכה להיות שמחה``... אבל הגיון לחוד ורגשות לחוד, ומה שנדרש על מנת להתגבר ולהמשיך הלאה הוא בדר``כ זמן , זמן, ועוד זמן.כמובן שנדרשת גם עשייה אבל שלושה חודשים הם תקופה קצרה להבין ולקלוט את מה שהיה,להגיע שוב לארץ חדשה, למצוא עבודה, להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אני בטוחה שגם אם לא נראה לך,אימך אוהבת אותך ואת יקרה לה מאד ואני בטוחה שגם את אוהבת אותה לא פחות.ישנם מצבים בחיים בהם לפעמים אנחנו ההורים לא תמיד חזקים כפי שאולי היינו רוצים להיות ולא מתנהגים כפי שילדינו חושבים שמן הראוי היה שיהיה. לסיום,הייתי מציעה לך (כמו תמיד), לדבר עם אימך, להסביר לה את תחושותייך,לנסות להקשיב למה שיש לה לומר,לא מתוך התגוננות והתחפרות בעמדה ישנות, אלא באמת מתוך הרצון להבין, לעזור, לשנות. אני מקווה שאימך תשכיל להתמודד עם מצבה ואכן תמצא את הדרך לעזור לעצמה, ולך כל שנותר לי הוא לשלוח הרבה אהבה,ולקוות שיסתדר במהרה. מקווה שעזרתי ולו במעט ושתמשיכי להשתתף ולחלוק עימנו את תחושותייך, ההתפתחויות וכל מה שיעלה על ראשך. להשתמע, מיכל

 

[תם-תם]

לו רק יכולתי....

אני מבינה את האחריות ו``המעמסה`` שבהבאת ילד לעולם וגידולו, אבל, באיזה שהוא שלב בחיים, הילד הזה גדל, ונהייה עצמאי, ושוב יש לך את האפשרות הזו של לקפוץ לסרט או ללכת לים. בשלב זה בחיינו, אני מרגישה לעיתים כאילו החלפנו תפקידים. כל המומחים, והמבוגרים אומרים שאלו השנים הכי יפות בחיינו, אני לעומת רוב החברים שלי , לא חושבת שהן מתבזבזות על בית ספר. לעומת זאת , אני חושבת שיש בית ספר- ויש חיים אחרי הצהריים. כרגע אני ואימא שלי במצב שאסור לי לבלות את החיים שאחרי בית ספר. במקום זה, אני צריכה לעזור לסבתא שלי בכל מה שאימא שלי לא עושה. (כביסות בישולים ניקיונות סדר כלבה...) אימא שלי ישנה, או בורחת מהבית. מכיוון שחזרתי רק לפני כמה חודשים, יש לי עדיין המון חומר לימודי להשלים, כמו גם חברים לפגוש- חוץ מזה, קיץ! והיא לא מרשה לי ללכת לשום מקום. זו אינה הפעם הראשונה בחיי שאני מרגישה שאני האימא והיא הילדה. בתקופה שעוד הייתי בקשר עם אבא שלי, היה לי איתו קשר של שני אנשים שווים, וחלוקת המשימות הייתה ברורה. אצל אימא שלי זה תלוי בימים. יש ימים שהיא מחליטה להיות האימא הפולנייה המושלמת ויש ימים שזה הפוף לחלוטין. זה מאוד מבלבל, אבל, חזרה לי האופטימיות, ורובה בזכות הפורום... תם-תם