קסם א י ש ה
New member
תו לי את הכוח להמשיך..
המכתב הוא לי ולכולם כדי שמישהו יפנים שיש עוד קבוצת אנשים שזקוקה להכוונה ולעצה, ובעיקר להרגיע את עצמי או לפרוק את אשר על ליבי על המסך, אין מי לדבר יש משפחה כמובן תומכת מאוד אבל כשהם מרגישים שרע לי ואין ביכולתם לעזור הם נשברים, וזה מעצים את הכאב שלי יותר אז קורה שאני אוגרת ואוגרת מחסנים של רגשות ופחדים כבדים עד שלפעמים אני נופלת לימים קשים. בעיקר אני משתדלת מאוד לעמוד על רגליי ולשמוח עד כמה שניתן, וכותבת גם שיבינו כמה קשה נהייה בעולמנו שעד לפני אולי 10 חודשים חשבתי שאני מוגנת מפניו, עבודה יש תודה לאל גם בריאות לי ולילדיי יש אמן אמן אמן, אהבה יש בשפע בבית, תודה לאל, וקורת גג (גם יש) שעומדת לעלות לי ביוקר בדיוק כמו השכר שלי, העלו את שכר הדירה בצורה מחרידה עד שניראה שאנשים נהפכים לאנשים חסרי לב לרודפי בצע ללא רחמים, מאוד לא הגיוני מה שקורה, מישהו קם ואמר שיש לערער על המצב ? אף לא אחד, כולם מקבלים את המצב כמוני למרות שכן היה צריך לקום ולעשות משהו, המשכורת שלי לא עלתה אז מדוע אני צריכה לשלם יותר מ-1000 ש"ח בחודש ? ואל תספרו לי על הדולר, עברנו את זה, לא ראליסטי זה טירוף אמיתי, כמו סרט אימה, יש איזה אירגון שאמר אנחנו נעזור לגרושות (והפוך) שלא מצליחות להשתלב משום שהם מפרנסות יחידות שלא מצליחות לקחת משכנא כמו זוג לקניית בית ? (ולא סגנון "ויקי" ממש לא !!!) אף לא אחד. תודה לאל מעולם לא נתמכתי מביטוח לאומי או מכל ארגון אחר, אני אישה של עבודה ועשייה מגיעה הביתה מכינה אוכל כביסות וכל מה שכרוך בעבודות הבית בלי פינוקים מיותרים, גם לא מקבלת סיוע בשכר דירה ובקושי הנחה בארנונה (20%). יאוש, חרדה, פניקה, פחד אפילו גדול מאוד מהבאות, אכזבה וחוסר אמונה במקום בו אני חיה "מדינת ישראל" אין מילים לתאר את שעובר עלי בימים קשים אלו, כאילו אין מוצא, אין לי את הדרך להעביר את חרדותיי הקשות אלא רק במלל והכאב הפנימי שלי שמלווה אותי לכל מקום אשר אליו אני הולכת ואיתו אני כותבת כעת. התארגנו ממשרד התעסוקה כדי לעזור למפוטרי היי טייק גם הצבא נרתם לעזרתם זה בסדר חלילה לא שאני חושבת שלא צריך לעזור, יש לעזור וזה מעודד מאוד אבל מה איתנו הנשים (והפוך) שמגדלות לבד ילדים בלי כל עזרה כאשר האב קיבל החלטה של ניתוק מוחלט עם הילדים מי שם לצידנו מקשיב לקשיים שלנו מנסה לפתור את בעייתנו פותח ארגון שבו יש מי שעוזר לכמונו. יש אזורים גדולים כמעט בכול עיר שמוכרים דירות לאנשי צבא לזוגות צעירים לחיילים משוחררים לחרדים שזה גם בסדר, ועדיין מה איתנו הגרושות למה אין פרוייקטים כאלו לנו ? מישהו מהגדולים חושב עלינו ? מישהו שם מרגיש איך אישה כמוני שבכל כוחה מנסה לגמור את החודש כדי שיישאר משהו לאכול לקנות עוד סוודר לילדים ? לא, הם לא חושבים משום שאין להם מושג איך זה להרגיש מותקף חרדה כאשר הולכים לישון ואתה מרגיש שאולי לא יהיה לך היכן לישון ומה תעשה והלאה בתוך המחשבות, האמינולי שאני מנסה לשרוד בכול כוחי, נתמכת במושג הזה שנקרא אמונה וכמובן האהבה לילדים שלי. כמה אירוני משום שיש עוד נשים שמרגישות כמוני שליבן איתי, אני בטוחה, אבל חלקן לא מודאגות כמוני, ולא פעם עברה בי מחשבה איך היא מצליחה, יש לי מכרה כזו, היא שלוש פעמים בשבוע יוצאת לבילוי בנוסף צימרים ומסעדות, הילדים שלה ברחוב או בבית לבד, "הם לא יראו אותי ממטר שיגדלו" כך היא אומרת, ובאותו רגע שהיא אומרת לי את זה אני נאלמת דום מבפנים אני יודעת שהיא כנראה פשוט אגואיסטית ועצוב לי שאני רואה את הילדים שלה, זה נורא בעיניי לגדול בלי אבא וגם אימא שכמעט לא בבית, והיא במצב דומה לשלי, אבל אולי רואה את החיים אחרת ממני... ואולי זאת אני רגישה מידי לאחרים אז איך לא אבכה על מצבי ?
שבוע טוב ואושר לכולם
המכתב הוא לי ולכולם כדי שמישהו יפנים שיש עוד קבוצת אנשים שזקוקה להכוונה ולעצה, ובעיקר להרגיע את עצמי או לפרוק את אשר על ליבי על המסך, אין מי לדבר יש משפחה כמובן תומכת מאוד אבל כשהם מרגישים שרע לי ואין ביכולתם לעזור הם נשברים, וזה מעצים את הכאב שלי יותר אז קורה שאני אוגרת ואוגרת מחסנים של רגשות ופחדים כבדים עד שלפעמים אני נופלת לימים קשים. בעיקר אני משתדלת מאוד לעמוד על רגליי ולשמוח עד כמה שניתן, וכותבת גם שיבינו כמה קשה נהייה בעולמנו שעד לפני אולי 10 חודשים חשבתי שאני מוגנת מפניו, עבודה יש תודה לאל גם בריאות לי ולילדיי יש אמן אמן אמן, אהבה יש בשפע בבית, תודה לאל, וקורת גג (גם יש) שעומדת לעלות לי ביוקר בדיוק כמו השכר שלי, העלו את שכר הדירה בצורה מחרידה עד שניראה שאנשים נהפכים לאנשים חסרי לב לרודפי בצע ללא רחמים, מאוד לא הגיוני מה שקורה, מישהו קם ואמר שיש לערער על המצב ? אף לא אחד, כולם מקבלים את המצב כמוני למרות שכן היה צריך לקום ולעשות משהו, המשכורת שלי לא עלתה אז מדוע אני צריכה לשלם יותר מ-1000 ש"ח בחודש ? ואל תספרו לי על הדולר, עברנו את זה, לא ראליסטי זה טירוף אמיתי, כמו סרט אימה, יש איזה אירגון שאמר אנחנו נעזור לגרושות (והפוך) שלא מצליחות להשתלב משום שהם מפרנסות יחידות שלא מצליחות לקחת משכנא כמו זוג לקניית בית ? (ולא סגנון "ויקי" ממש לא !!!) אף לא אחד. תודה לאל מעולם לא נתמכתי מביטוח לאומי או מכל ארגון אחר, אני אישה של עבודה ועשייה מגיעה הביתה מכינה אוכל כביסות וכל מה שכרוך בעבודות הבית בלי פינוקים מיותרים, גם לא מקבלת סיוע בשכר דירה ובקושי הנחה בארנונה (20%). יאוש, חרדה, פניקה, פחד אפילו גדול מאוד מהבאות, אכזבה וחוסר אמונה במקום בו אני חיה "מדינת ישראל" אין מילים לתאר את שעובר עלי בימים קשים אלו, כאילו אין מוצא, אין לי את הדרך להעביר את חרדותיי הקשות אלא רק במלל והכאב הפנימי שלי שמלווה אותי לכל מקום אשר אליו אני הולכת ואיתו אני כותבת כעת. התארגנו ממשרד התעסוקה כדי לעזור למפוטרי היי טייק גם הצבא נרתם לעזרתם זה בסדר חלילה לא שאני חושבת שלא צריך לעזור, יש לעזור וזה מעודד מאוד אבל מה איתנו הנשים (והפוך) שמגדלות לבד ילדים בלי כל עזרה כאשר האב קיבל החלטה של ניתוק מוחלט עם הילדים מי שם לצידנו מקשיב לקשיים שלנו מנסה לפתור את בעייתנו פותח ארגון שבו יש מי שעוזר לכמונו. יש אזורים גדולים כמעט בכול עיר שמוכרים דירות לאנשי צבא לזוגות צעירים לחיילים משוחררים לחרדים שזה גם בסדר, ועדיין מה איתנו הגרושות למה אין פרוייקטים כאלו לנו ? מישהו מהגדולים חושב עלינו ? מישהו שם מרגיש איך אישה כמוני שבכל כוחה מנסה לגמור את החודש כדי שיישאר משהו לאכול לקנות עוד סוודר לילדים ? לא, הם לא חושבים משום שאין להם מושג איך זה להרגיש מותקף חרדה כאשר הולכים לישון ואתה מרגיש שאולי לא יהיה לך היכן לישון ומה תעשה והלאה בתוך המחשבות, האמינולי שאני מנסה לשרוד בכול כוחי, נתמכת במושג הזה שנקרא אמונה וכמובן האהבה לילדים שלי. כמה אירוני משום שיש עוד נשים שמרגישות כמוני שליבן איתי, אני בטוחה, אבל חלקן לא מודאגות כמוני, ולא פעם עברה בי מחשבה איך היא מצליחה, יש לי מכרה כזו, היא שלוש פעמים בשבוע יוצאת לבילוי בנוסף צימרים ומסעדות, הילדים שלה ברחוב או בבית לבד, "הם לא יראו אותי ממטר שיגדלו" כך היא אומרת, ובאותו רגע שהיא אומרת לי את זה אני נאלמת דום מבפנים אני יודעת שהיא כנראה פשוט אגואיסטית ועצוב לי שאני רואה את הילדים שלה, זה נורא בעיניי לגדול בלי אבא וגם אימא שכמעט לא בבית, והיא במצב דומה לשלי, אבל אולי רואה את החיים אחרת ממני... ואולי זאת אני רגישה מידי לאחרים אז איך לא אבכה על מצבי ?
