ozneyhaman
New member
תיכנון הגנה לאשה בחוזה פשרה
בני זוג רכשו מכספיהם המשותפים מהורי הבעל את אחת מדירותיהם בבנין מגורים של הורי הבעל. הורי הבעל קיבלו במהלך כל שנות נישואי בני הזוג את מלוא התמורה, אולם לא נתנו קבלות. הורי הבעל החליטו שהם יעבירו את הדירה לבני הזוג באמצעות צוואה ולא בחוזה מכר (ולא בתמורה) על מנת להימנע מתשלומי מס רכישה ומס שבח ועל כן העיסקה גם לא דווחה ככזאת. בני הזוג גרו וגרים בדירה וזכותם היא בעלות שביושר כמובן, ואין צורך לדון בטיב זכויותיהם מאחר ובמילא אין מחלוקת על זכותם בדירה זו משום שעל פי הצוואה הבעל יורש אותה. בצוואות של הורי הבעל שנפטרו, הבעל (בנם) יורש את הדירה שהוא רכש עם אשתו מהוריו במהלך שנות נישואיהם. שאר היורשים של הורי הבעל (אחיו ואחיותיו של הבעל) יורשים את שאר הדירות בבנין המגורים הזה, למרות שלא שילמו שום תמורה על הדירות ולכן אפשר לומר בעצם, שהצוואה משקפת את המציאות לגבי שאר ילדיהם אבל לא משקפת את האמת לגבי "ההורשה" לבעל, משום שהבעל ואשתו שילמו את כל התמורה וכך קנו את הדירה ובשום פנים ואופן לא קיבלו אותה בירושה כפי שהצוואה מתיימרת להציג למראית עין. הצואות של הורי הבעל היורש, אושרו בבית המשפט ונרשמו צווי קיום לצוואות אלה, אולם, כאמור יש מחלוקת לגבי חלקי הבנין הצמודים לדירות (כמה אחוזים תיצמד לכל דירה מהגג, מהחניות, ממחסנים במיגרש שעליו בנו הבנין וכו' וזאת מהסיבה שעדיין לא נעשתה חלוקה לתתי חלקות בחלקה, היות והבנין לא נרשם עדיין כבית משותף). מנהל העיזבון ועורכי הדין שאיתם התייעצו היורשים הניצים, מציעים שהיורשים יעשו חוזה פשרה בין היורשים על הנושא שבמחלוקת (רק ההצמדות כאמור הן במחלוקת ולא הדירות עצמן). כאמור, בני הזוג שקנו את הדירה והוריו העדיפו להעביר לו אותה בצורת ירושה, שילמו עליה ממיטב כספיהם המשותפים במהלך שנות הנישואין. אולם, לגבי אופן התנהלות רכושם בינם לבין עצמם שניצבר במהלך כל שנות נישואיהם היה רשום רק על שם הבעל שהסתיר מאשתו רכוש וכספים על ידי התנהגות מניפולטיבית כלפיה, מכר את הרכוש, לא יודעים מה היקף הרכוש בדיוק, אבל יודעים שהיקפו היה מאוד גדול והבעל הבריח את רכושם המשותף שהיה רשום רק על שמו, מכר אותו וביזבז את התמורה שקיבל. ולכן, מובן שלאשה יש זכות קיזוז בחלקו בדירה זו (שכאילו קיבל "בירושה"). בהסכם פשרה בין היורשים שצפוי להיחתם, יש לדאוג שיהיה כתוב שהצדדים מכירים בתוקפו של חוזה מכר בין הוריהם של היורשים לבין בני הזוג הנ"ל. יש לדאוג לכך לצימצום סכנה שאורבת לאשה, משום שאם במידה והבעל יסרב בעתיד להעביר לאשתו מחצית מהדירה בתואנה צינית שמנצלת את החוק בתואנה ש"על פי החוק מתנות וירושות לא נכללות ברכוש המשותף" (דבר נכון בהחלט אבל לא מתאים לעניינם לחלוטין משום שהם קנו מכספיהם המשותפים במהלך שנות נישואיהם את הדירה), ובמידה ובשל חוסר תום הלב הזה של הבעל תצטרך האשה לתבוע פס"ד הצהרתי על זכותה בדירה אז לפחות שתוכל לבסס אותו על סמך החוזה פשרה בין היורשים שבו צויינה עיסקת המקור שהיורש הזה קנה ביחד עם אשתו את הדירה במהלך שנות הנישואים. כיצד איזכור כזה ישפיע בעתיד ? השאלה היא עד כמה אסמכתא כזאת תוכל לסייע לאותה אשה בעתיד להוכיח את זכותה בדירה ? מה המשמעות וההשלכות של איזכור כזה בחוזה פשרה בין היורשים על סיכויי הצלחת האשה לקבל פס"ד הצהרתי בעתיד המורה לטאבו לרשום מחצית מהדירה על שמה מכוח מאמץ משותף (ולא מכוח "כוונת שיתוף") ? כיצד ניתן לתכנן ולהגות איזכור כסעיף או כמשפט בחוזה פשרה בין הצדדים (שישתלב בחוזה פשרה שכולם יסכימו לחתום עליו) כך שיבסס ראיה לטובת האשה למקרה שהאשה תזדקק למצוא ביסוס (ראיה) בעתיד ?
בני זוג רכשו מכספיהם המשותפים מהורי הבעל את אחת מדירותיהם בבנין מגורים של הורי הבעל. הורי הבעל קיבלו במהלך כל שנות נישואי בני הזוג את מלוא התמורה, אולם לא נתנו קבלות. הורי הבעל החליטו שהם יעבירו את הדירה לבני הזוג באמצעות צוואה ולא בחוזה מכר (ולא בתמורה) על מנת להימנע מתשלומי מס רכישה ומס שבח ועל כן העיסקה גם לא דווחה ככזאת. בני הזוג גרו וגרים בדירה וזכותם היא בעלות שביושר כמובן, ואין צורך לדון בטיב זכויותיהם מאחר ובמילא אין מחלוקת על זכותם בדירה זו משום שעל פי הצוואה הבעל יורש אותה. בצוואות של הורי הבעל שנפטרו, הבעל (בנם) יורש את הדירה שהוא רכש עם אשתו מהוריו במהלך שנות נישואיהם. שאר היורשים של הורי הבעל (אחיו ואחיותיו של הבעל) יורשים את שאר הדירות בבנין המגורים הזה, למרות שלא שילמו שום תמורה על הדירות ולכן אפשר לומר בעצם, שהצוואה משקפת את המציאות לגבי שאר ילדיהם אבל לא משקפת את האמת לגבי "ההורשה" לבעל, משום שהבעל ואשתו שילמו את כל התמורה וכך קנו את הדירה ובשום פנים ואופן לא קיבלו אותה בירושה כפי שהצוואה מתיימרת להציג למראית עין. הצואות של הורי הבעל היורש, אושרו בבית המשפט ונרשמו צווי קיום לצוואות אלה, אולם, כאמור יש מחלוקת לגבי חלקי הבנין הצמודים לדירות (כמה אחוזים תיצמד לכל דירה מהגג, מהחניות, ממחסנים במיגרש שעליו בנו הבנין וכו' וזאת מהסיבה שעדיין לא נעשתה חלוקה לתתי חלקות בחלקה, היות והבנין לא נרשם עדיין כבית משותף). מנהל העיזבון ועורכי הדין שאיתם התייעצו היורשים הניצים, מציעים שהיורשים יעשו חוזה פשרה בין היורשים על הנושא שבמחלוקת (רק ההצמדות כאמור הן במחלוקת ולא הדירות עצמן). כאמור, בני הזוג שקנו את הדירה והוריו העדיפו להעביר לו אותה בצורת ירושה, שילמו עליה ממיטב כספיהם המשותפים במהלך שנות הנישואין. אולם, לגבי אופן התנהלות רכושם בינם לבין עצמם שניצבר במהלך כל שנות נישואיהם היה רשום רק על שם הבעל שהסתיר מאשתו רכוש וכספים על ידי התנהגות מניפולטיבית כלפיה, מכר את הרכוש, לא יודעים מה היקף הרכוש בדיוק, אבל יודעים שהיקפו היה מאוד גדול והבעל הבריח את רכושם המשותף שהיה רשום רק על שמו, מכר אותו וביזבז את התמורה שקיבל. ולכן, מובן שלאשה יש זכות קיזוז בחלקו בדירה זו (שכאילו קיבל "בירושה"). בהסכם פשרה בין היורשים שצפוי להיחתם, יש לדאוג שיהיה כתוב שהצדדים מכירים בתוקפו של חוזה מכר בין הוריהם של היורשים לבין בני הזוג הנ"ל. יש לדאוג לכך לצימצום סכנה שאורבת לאשה, משום שאם במידה והבעל יסרב בעתיד להעביר לאשתו מחצית מהדירה בתואנה צינית שמנצלת את החוק בתואנה ש"על פי החוק מתנות וירושות לא נכללות ברכוש המשותף" (דבר נכון בהחלט אבל לא מתאים לעניינם לחלוטין משום שהם קנו מכספיהם המשותפים במהלך שנות נישואיהם את הדירה), ובמידה ובשל חוסר תום הלב הזה של הבעל תצטרך האשה לתבוע פס"ד הצהרתי על זכותה בדירה אז לפחות שתוכל לבסס אותו על סמך החוזה פשרה בין היורשים שבו צויינה עיסקת המקור שהיורש הזה קנה ביחד עם אשתו את הדירה במהלך שנות הנישואים. כיצד איזכור כזה ישפיע בעתיד ? השאלה היא עד כמה אסמכתא כזאת תוכל לסייע לאותה אשה בעתיד להוכיח את זכותה בדירה ? מה המשמעות וההשלכות של איזכור כזה בחוזה פשרה בין היורשים על סיכויי הצלחת האשה לקבל פס"ד הצהרתי בעתיד המורה לטאבו לרשום מחצית מהדירה על שמה מכוח מאמץ משותף (ולא מכוח "כוונת שיתוף") ? כיצד ניתן לתכנן ולהגות איזכור כסעיף או כמשפט בחוזה פשרה בין הצדדים (שישתלב בחוזה פשרה שכולם יסכימו לחתום עליו) כך שיבסס ראיה לטובת האשה למקרה שהאשה תזדקק למצוא ביסוס (ראיה) בעתיד ?