.Full is not heavy as empty
לפעמים אני מרגישה כ"כ רע עם זה שרק כשחיילים מתים אני יכולה לבכות עליך. וגם אז, זה לא בדיוק. זה עליהם. זה הארונות עם הדגלים והיריות באוויר. זה לא אתה. זה אף פעם לא היית אתה. אמא סיפרה על איך הוא כמעט נהרג בעזה, והתחילה לבכות. ואני חשבתי על איך כמעט היתה עוד לוויה צבאית ללכת אליה. אבל לא הוא נהרג, רק ההוא שהיה איתו. לפעמים זה עניין של סנטימטרים, אתה יודע. אמא אמרה שקרה להם נס, ושגם מי שלא מאמין צריך להגיד "הגומל". והם דווקא מאמינים. הוא הולך עם כיפה. לא יודעת, אולי זה עוזר איפשהו. ובעצם אולי לא, כי אם זה היה עוזר, אז גם אני הייתי מוצאת איזה אלוהים להאמין בו. אבל לנו לא קרה נס, העניין של הסמנטימטרים הספורים האלה היה לרעתך (למה לא התכופפת, או זזת, או משהו. אידיוט). אני רוצה לבכות בגללך, ולא בגלל דברים אחרים. ואני לא רוצה לבכות בכלל, אני רוצה להיות עוד חודש-חודשיים מעכשיו, למרות שלא באמת, זה לא שמישהו נמצא שם ומבטיח לי שאז יהיה טוב, זה לא שאני מאמינה שבכלל יהיה (אני רוצה שהכל יהיה אחרת *עכשיו*, ואני לא יודעת לחכות, ואני לא יודעת לתת לזה זמן או להאמין שהזמן ירפא). בכלל הפסקתי לספור. את כל הזמן הזה שעובר. הפסקתי לחשוב עליו. לחכות שיעבור. אחרי שעברו 10 שנים, והלכנו ממך, והדחקתי את זה שוב עד הפעם הבאה, או לפחות עד המלחמה הזאת בעזה. אז הפסקתי לספור. כאילו שברגע שעברו כבר ה"10 שנים" האלה, שאיימו עלי כ"כ אז, זה לא משנה יותר. עברתי עשור בלעדיך, ויותר זה כבר לא משנה- לא אם זה 10 ו-3 חודשים בדיוק, או 10 וחצי או 11. זה כבר יישאר אותו הדבר. במקרה הטוב זה לא יהיה קשה יותר, אבל גם לא יהיה קל. המוות שלך הוא הדבר הכי יציב שקיים בחיים שלי. והוא אף פעם לא ישתנה, ואף פעם לא ייעלם לי, ואני תמיד אוכל לברוח אליו בחזרה. המוות שלך הוא הדבר היחיד שיציב בחיים שלי. ואף אחד לא יוכל לקחת אותו ממני, אני תמיד אהיה "אחות של", אני תמיד אהיה אחותך, וזה לא משנה בכלל איפה אני נמצאת וזה לא משנה אם אף אחד לא יודע עליך שם. זה מרכיב זהות להיאחז בו בתוך כל הבלאגן הזה (ובזה שלפחות אתה לא רצית לעזוב אותי). פעם לפחות היה לי משהו להוציא החוצה. אני מרגישה שכבר אין שם כלום לפעמים. לא מחשבות ולא רגשות ולא שומדבר כזה. וגם אם היה, אז אין איך. אז אולי עדיף כבר שלא יהיה. פעם חשבתי שהלוואי שהייתי מוכשרת במשהו, בלרקוד או לשיר או לצייר או לשחק או לכתוב, ואז אולי היתה לי דרך להוציא את זה. כמו אחותי, שהיתה עושה סובלימציה ובוכה במונולוג על הבמה, במקום לבכות באמת על זה שאח שלה מת. אחרי שקבלתי רשיון הייתי נוסעת באוטו ומחלישה את הרדיו ומדברת אליך, כאילו שזה איזשהו מונולוג כזה, לעשות דה-פרסונליזציה לכל המצב הדפוק הזה, וגם אז לא הייתי בוכה. ולא היה שומדבר שהייתי יכולה לעשות במקום לבכות על זה שאח שלי מת. (איזה דפוק זה לבכות אחרי סקס). הוא אמר לי שאני אחת האנשים החזקים שהוא מכיר ורציתי רק להגיד לו שיפסיק, שזה לא גורם לי להרגיש טוב יותר, זה רק גורם לי להרגיש כאילו שהוא לא מכיר אותי בכלל, כי אם הוא היה מכיר אותי באמת הוא לא היה מדבר ככה. וגם הוא היה הולך. כמו כולם. הוא היה הולך, ולפני זה הוא לא היה אומר לי דברים כמו "אני אוהב אותך" ואני לא הייתי אומרת לו בחזרה, למרות שמה אני מבינה בכלל, אני לא יודעת לאהוב, זה רק עוד מתג שהתקלקל אצלי ואי אפשר לתקן. אני יודעת רק להתאבל, וגם בזה אני די גרועה. אני לא רוצה לדבר עליך. לא רוצה לזכור אותך. לא רוצה לחיות רק בין אזכרות לימי זכרון- כלומר, להדחיק הכל בחצי שנה שבאמצע, ולא להרגיש כלום, ולא לזכור אותך בכלל, (אני עוצמת עיניים ולא מצליחה לדמיין אותך) ולא להבין איך עוד חודשיים-שלושה זה שוב יגרום לי להתפרק לגמרי. ולרצות שזה היה מה שגורם לי להתפרק עכשיו, כי לפחות את הכאב הזה אני כבר מכירה (אמרתי שאני אבוא אליך, ולא עשיתי את זה. ואני לא אהיה שם בזמן הקרוב, ואני כבר בכלל לא רוצה לבוא יותר). [אני מפחדת שזה תמיד יהיה שם. הרצון למות. לא להיות יותר. לא להתאבד. למות. כאילו שאם אני רק רוצה שהאוטובוס ידרוס אותי, אבל אני לא אקפוץ לו מתחת לגלגלים בכוונה, זה הופך את זה לבסדר. זה הופך אותי לבסדר. כי אם אני לא מתכוונת להתאבד, אז אני בסדר. ואני חושבת שזה תמיד יהיה שם. אם לא בגללך, אז בגלל משהו אחר. זה תמיד יהיה שם, ואני אף פעם לא אשתחרר מזה, ואני לא זוכרת איך זה לחיות בלי המחשבה הזאת בראש, שלמות תמיד יהיה יותר טוב ממה שעכשיו, או ממה שהיה, או ממה שיכול להיות בעתיד.]
לפעמים אני מרגישה כ"כ רע עם זה שרק כשחיילים מתים אני יכולה לבכות עליך. וגם אז, זה לא בדיוק. זה עליהם. זה הארונות עם הדגלים והיריות באוויר. זה לא אתה. זה אף פעם לא היית אתה. אמא סיפרה על איך הוא כמעט נהרג בעזה, והתחילה לבכות. ואני חשבתי על איך כמעט היתה עוד לוויה צבאית ללכת אליה. אבל לא הוא נהרג, רק ההוא שהיה איתו. לפעמים זה עניין של סנטימטרים, אתה יודע. אמא אמרה שקרה להם נס, ושגם מי שלא מאמין צריך להגיד "הגומל". והם דווקא מאמינים. הוא הולך עם כיפה. לא יודעת, אולי זה עוזר איפשהו. ובעצם אולי לא, כי אם זה היה עוזר, אז גם אני הייתי מוצאת איזה אלוהים להאמין בו. אבל לנו לא קרה נס, העניין של הסמנטימטרים הספורים האלה היה לרעתך (למה לא התכופפת, או זזת, או משהו. אידיוט). אני רוצה לבכות בגללך, ולא בגלל דברים אחרים. ואני לא רוצה לבכות בכלל, אני רוצה להיות עוד חודש-חודשיים מעכשיו, למרות שלא באמת, זה לא שמישהו נמצא שם ומבטיח לי שאז יהיה טוב, זה לא שאני מאמינה שבכלל יהיה (אני רוצה שהכל יהיה אחרת *עכשיו*, ואני לא יודעת לחכות, ואני לא יודעת לתת לזה זמן או להאמין שהזמן ירפא). בכלל הפסקתי לספור. את כל הזמן הזה שעובר. הפסקתי לחשוב עליו. לחכות שיעבור. אחרי שעברו 10 שנים, והלכנו ממך, והדחקתי את זה שוב עד הפעם הבאה, או לפחות עד המלחמה הזאת בעזה. אז הפסקתי לספור. כאילו שברגע שעברו כבר ה"10 שנים" האלה, שאיימו עלי כ"כ אז, זה לא משנה יותר. עברתי עשור בלעדיך, ויותר זה כבר לא משנה- לא אם זה 10 ו-3 חודשים בדיוק, או 10 וחצי או 11. זה כבר יישאר אותו הדבר. במקרה הטוב זה לא יהיה קשה יותר, אבל גם לא יהיה קל. המוות שלך הוא הדבר הכי יציב שקיים בחיים שלי. והוא אף פעם לא ישתנה, ואף פעם לא ייעלם לי, ואני תמיד אוכל לברוח אליו בחזרה. המוות שלך הוא הדבר היחיד שיציב בחיים שלי. ואף אחד לא יוכל לקחת אותו ממני, אני תמיד אהיה "אחות של", אני תמיד אהיה אחותך, וזה לא משנה בכלל איפה אני נמצאת וזה לא משנה אם אף אחד לא יודע עליך שם. זה מרכיב זהות להיאחז בו בתוך כל הבלאגן הזה (ובזה שלפחות אתה לא רצית לעזוב אותי). פעם לפחות היה לי משהו להוציא החוצה. אני מרגישה שכבר אין שם כלום לפעמים. לא מחשבות ולא רגשות ולא שומדבר כזה. וגם אם היה, אז אין איך. אז אולי עדיף כבר שלא יהיה. פעם חשבתי שהלוואי שהייתי מוכשרת במשהו, בלרקוד או לשיר או לצייר או לשחק או לכתוב, ואז אולי היתה לי דרך להוציא את זה. כמו אחותי, שהיתה עושה סובלימציה ובוכה במונולוג על הבמה, במקום לבכות באמת על זה שאח שלה מת. אחרי שקבלתי רשיון הייתי נוסעת באוטו ומחלישה את הרדיו ומדברת אליך, כאילו שזה איזשהו מונולוג כזה, לעשות דה-פרסונליזציה לכל המצב הדפוק הזה, וגם אז לא הייתי בוכה. ולא היה שומדבר שהייתי יכולה לעשות במקום לבכות על זה שאח שלי מת. (איזה דפוק זה לבכות אחרי סקס). הוא אמר לי שאני אחת האנשים החזקים שהוא מכיר ורציתי רק להגיד לו שיפסיק, שזה לא גורם לי להרגיש טוב יותר, זה רק גורם לי להרגיש כאילו שהוא לא מכיר אותי בכלל, כי אם הוא היה מכיר אותי באמת הוא לא היה מדבר ככה. וגם הוא היה הולך. כמו כולם. הוא היה הולך, ולפני זה הוא לא היה אומר לי דברים כמו "אני אוהב אותך" ואני לא הייתי אומרת לו בחזרה, למרות שמה אני מבינה בכלל, אני לא יודעת לאהוב, זה רק עוד מתג שהתקלקל אצלי ואי אפשר לתקן. אני יודעת רק להתאבל, וגם בזה אני די גרועה. אני לא רוצה לדבר עליך. לא רוצה לזכור אותך. לא רוצה לחיות רק בין אזכרות לימי זכרון- כלומר, להדחיק הכל בחצי שנה שבאמצע, ולא להרגיש כלום, ולא לזכור אותך בכלל, (אני עוצמת עיניים ולא מצליחה לדמיין אותך) ולא להבין איך עוד חודשיים-שלושה זה שוב יגרום לי להתפרק לגמרי. ולרצות שזה היה מה שגורם לי להתפרק עכשיו, כי לפחות את הכאב הזה אני כבר מכירה (אמרתי שאני אבוא אליך, ולא עשיתי את זה. ואני לא אהיה שם בזמן הקרוב, ואני כבר בכלל לא רוצה לבוא יותר). [אני מפחדת שזה תמיד יהיה שם. הרצון למות. לא להיות יותר. לא להתאבד. למות. כאילו שאם אני רק רוצה שהאוטובוס ידרוס אותי, אבל אני לא אקפוץ לו מתחת לגלגלים בכוונה, זה הופך את זה לבסדר. זה הופך אותי לבסדר. כי אם אני לא מתכוונת להתאבד, אז אני בסדר. ואני חושבת שזה תמיד יהיה שם. אם לא בגללך, אז בגלל משהו אחר. זה תמיד יהיה שם, ואני אף פעם לא אשתחרר מזה, ואני לא זוכרת איך זה לחיות בלי המחשבה הזאת בראש, שלמות תמיד יהיה יותר טוב ממה שעכשיו, או ממה שהיה, או ממה שיכול להיות בעתיד.]
