HELP!!!
אני מרגישה אבודה- אני לא יודעת מה אני עושה, לאן אני הולכת וכ"ו. אני כול יום באה לעבודה ויש לעיתים תחושה של אבדון מוחלט, כאילו אין מטרה. אני אוהבת את העבודה, אוהבת אנשים ויש מנהל טוב. הגיעו אנשים חדשים זה עשה לי רע, כיוון שפני החברה התהפכו להם, רבתי עם אנשים, אני מרגישה שחסר לי, טוב לי ורע לי, במילה אחת "אבודה". כמו בפרשת דרכים ,יום אחד בא לי לבוא ויום אחר לא בא בכלל, יש כאן גם דיכאון חריף שמשמן הגעת אדם מסוים החריף... אני רוצה להתקדם ,לרוץ קדימה, במקביל התחלתי לא להרגיש טוב ויש בעיות שמאפילות לי את המצב רוח ,אני לא חופשייה כמו בעבר לעשות כול העולה על רוחי כיוון שיש בעיה רפואית שעוד לא נפתרה, מסתובבת בין רופאים עדיין בכדי לאתר מה פשר הבעיה. כשאתה מגיע חדש למקום עבודה האנרגיות בשיאם, הרצון והמוטיבציה ענקיים לפחות כך היה אצלי ועם הזמן והשנים זה הולך ופוחת....טוב אז אתה בא ומבקש ללמוד ונותנים לך דברים חדשים יש איזושהי התקדמות מבחינת תוכן התפקיד אבל לא בתפקיד עצמו... ככה זה בחברה קטנה. אומרים לי:"זו תקופה זה יעבור" ,אבל זה לא עובר...ואם הייתי בעבר ילדת מצבי רוח, כשאני גם ככה די פסימית תיכף אסביר מדוע ולמה, אז עכשיו המצבי רוח נעים מהשלילי לחיובי במהירות האור, בתוך שיניות הקריז יכול להופיע (למרות שמעולם לא התנפלתי על איש בכול שנותיי בעבודה) ולעתים אני יכולה להיות מחויכת וצוחקת כרגיל. כול הזמן הפחד הזה רודף אותי, "יפטרו או לא?!", "יקדמו מישהו אחר מלפני?! את זה שבא כחדש ויש לו הכוחות אולי להוכיח את עצמו מבחינת מאמץ לא ידע כי את זה אין לו בשביל זה וגם לא ניסיון של שנים שלי יש!" אני מאוד אמביציוזית, נורא פחדנית מהעתיד הבלתי ידוע, שונאת את "יהיה טוב" וקשה לי תמיד התאזר בסבלנות ,נורא פגיעה ולוקחת ללב דבירם שאנשים אומרים ומרגישה ורגישה מאוד לאנשים ולהתנהגויות שלהם. אני מבולבלת....לכן אפילו המכתב הזה יצא לי כאורך הגלות, ואני מקווה שמישהו הצליח להחזיק ולקרוא אותו עד תומו ואולי ייתן לי נקודת אור להיאחז בה. HELP!!!
אני מרגישה אבודה- אני לא יודעת מה אני עושה, לאן אני הולכת וכ"ו. אני כול יום באה לעבודה ויש לעיתים תחושה של אבדון מוחלט, כאילו אין מטרה. אני אוהבת את העבודה, אוהבת אנשים ויש מנהל טוב. הגיעו אנשים חדשים זה עשה לי רע, כיוון שפני החברה התהפכו להם, רבתי עם אנשים, אני מרגישה שחסר לי, טוב לי ורע לי, במילה אחת "אבודה". כמו בפרשת דרכים ,יום אחד בא לי לבוא ויום אחר לא בא בכלל, יש כאן גם דיכאון חריף שמשמן הגעת אדם מסוים החריף... אני רוצה להתקדם ,לרוץ קדימה, במקביל התחלתי לא להרגיש טוב ויש בעיות שמאפילות לי את המצב רוח ,אני לא חופשייה כמו בעבר לעשות כול העולה על רוחי כיוון שיש בעיה רפואית שעוד לא נפתרה, מסתובבת בין רופאים עדיין בכדי לאתר מה פשר הבעיה. כשאתה מגיע חדש למקום עבודה האנרגיות בשיאם, הרצון והמוטיבציה ענקיים לפחות כך היה אצלי ועם הזמן והשנים זה הולך ופוחת....טוב אז אתה בא ומבקש ללמוד ונותנים לך דברים חדשים יש איזושהי התקדמות מבחינת תוכן התפקיד אבל לא בתפקיד עצמו... ככה זה בחברה קטנה. אומרים לי:"זו תקופה זה יעבור" ,אבל זה לא עובר...ואם הייתי בעבר ילדת מצבי רוח, כשאני גם ככה די פסימית תיכף אסביר מדוע ולמה, אז עכשיו המצבי רוח נעים מהשלילי לחיובי במהירות האור, בתוך שיניות הקריז יכול להופיע (למרות שמעולם לא התנפלתי על איש בכול שנותיי בעבודה) ולעתים אני יכולה להיות מחויכת וצוחקת כרגיל. כול הזמן הפחד הזה רודף אותי, "יפטרו או לא?!", "יקדמו מישהו אחר מלפני?! את זה שבא כחדש ויש לו הכוחות אולי להוכיח את עצמו מבחינת מאמץ לא ידע כי את זה אין לו בשביל זה וגם לא ניסיון של שנים שלי יש!" אני מאוד אמביציוזית, נורא פחדנית מהעתיד הבלתי ידוע, שונאת את "יהיה טוב" וקשה לי תמיד התאזר בסבלנות ,נורא פגיעה ולוקחת ללב דבירם שאנשים אומרים ומרגישה ורגישה מאוד לאנשים ולהתנהגויות שלהם. אני מבולבלת....לכן אפילו המכתב הזה יצא לי כאורך הגלות, ואני מקווה שמישהו הצליח להחזיק ולקרוא אותו עד תומו ואולי ייתן לי נקודת אור להיאחז בה. HELP!!!