זכורה לי פעם אחת בלבד ששידכו לי מישהי
איזו נכדה של שכנים לאחר צהריים אחד. בד"כ איכשהו לא היה את מי לשדך. נדמה לי שסבתי היתה צעירה יותר מרוב חבריהם כך שהיו להם נכדים גדולים יותר, או נכדים בחו"ל.
מצד שני, לא היה כל כך קשה למלא את זמני. מהיותי חננת צמרת (ע"ע "מלומדת מדי - לא תמצאי חתן") לימדתי את עצמי לקרוא בגן חובה ומשם והלאה לא היה נדיר למצוא אותי מבלה חלק ניכר מהיום קוראת כל מיני ספרים ארכאים מה"מזווה" של סבא וסבתא [כך קראו לחדר האכסון הקטן שליד המטבח, רוב הדברים בו בכלל לא היו אוכל]. דברים כמו כל כתבי שלום עליכם ב-10 כרכים וכאלה.... וכל מיני ספרי ילדות של אמא שלי (אריך קסטנר בתרגום הישן, חסמבות וכו')
עוד חצי מהיום תפסו שידורי הטלויזיה החינוכית (משעשועי משבצת, דרך הדין דנים, הקטקטים, קולרגול, ציפיטפוט, נערי פלקסטון, סוד הגן הנעלם, אי החגבים, הלב, נילס ואווזי הבר....אני יכולה להמשיך עוד שני עמודים)
בנוסף לזה אכן מילאו את זמני - לקחו אותי לים (סבא שלי הלך כמעט כל יום אחר הצהריים), לקולנוע, או איתם למשחקי קלפים אצל חברים (הייתי לוקחת ספר שלא ישעמם לי. נקודת האור זה שבקלפים היו עוגות מופלאות - ביננשטיך, ליקח, עוגות שמרים ועוד.... וזה היה שנים לפני שנהיה לי צליאק). לקחו אותי לכל מיני תערוכות (חרוטה בזכרוני תערוכת הפרחים), ולפסטיגלים. או סתם ל"צרכניה" (שם סבתאי לסופרמרקט) שם, בניגוד להליכה לסופר עם ההורים, הייתי זוכה בלא מעט צ'ופרים (ע"ע ממתק קוקוס אדום ולבן)
סבתא שלי גם היתה עובדת בגינה ומביאה אותי בתור עוזרת/חברה.
סבי וסבתי גם נהגו להאכיל את חתולי הגינה ואת הציפורים (לחוד - לא לדאוג. מגש האוכל של הציפורים ניצב על חבלי כביסה בגובה מטר שמונים בערך) - מה שסיפק שעות ארוכות של התבוננות בבעלי חיים. לציפורים גם היתה גיגית גדולה משלהן מלאה מים, לרחצה.
כשהייתי בת 7 הכלבה הקטנה שהיתה לנו אצל אמא שלי בערך 3 שבועות עברה באופן קבוע לסבא וסבתא שלי אחרי שהסתבר שאין סיכוי שנצליח לטפל בה. אז היא היתה עוד עולם שלם של העברת זמן. כלבה קטנה - שלפוחית קטנה - היה צריך לצאת היתה המון, בין היתר לחורבות המבצר הצלבני הקטן שליד הבית [לא לבד - עם סבא שלי]
איכשהו הזמן עבר מהר....
