אני רוצה להתייחס לדיון שלך דווקא בשיתופים
של חוויות שעברתי.
נתחיל מה"קל" לכבד.
1.בטיסה שלי חזרה מלונדון לפני כחודש, הרגשתי על הפנים. הייתי מיובשת, עייפה, וגם (מודה) קצת לחוצה. ישבתי ליד החלון והייתה לי תוכנית מנצחת שלרוב עובדת לי בטיסות לילה- לשים אוזניות, להירדם בשניה שאני מתיישבת, ולהתעורר חזרה מהפגיעה בקרקע שמבשרת על הנחיתה.
אבל רצה הגורל והתיישבו לידי זוג דתיים מבוגרים, גבר ואישה, לידי ישבה האישה. וזו הרגישה צורך לדבר איתי, ואילו יכלה הייתה עושה זאת כל הטיסה.
זה התחיל מזה שהיא שאלה לשמי. עניתי. הציגה את עצמה ובעלה.
המשיכה מלשאול מה מעשיי בלונדון. אמרתי ביקור משפחה. היא קפצה על ההזדמנות להגיד "אוי ואבוי" ולפתוח את כל תפישת עולמה בנוגע ליהודים שחיים בחו"ל והחורבן שהם מביאים על עם ישראל. בהתחלה עוד עשיתי טעות ועניתי לה, אבל הרגשתי כל כך לא טוב, שבאיזשהו שלב פשוט אמרתי לה "שמעי, אני מרגישה רע, אני רוצה לישון."
"טוב," אמרה לי, "רק עוד סיפור אחד" של 20 דקות. אחריו בכל הזדמנות שהראיתי סימני אי-שינה היא הרגישה צורך לדבר איתי. בשלב כלשהו היא קמה להסתובב במטוס, כנראה לחפש קורבן מעניין יותר ממני.
2.לפני כמה שנים נסעתי לאקס שלי באשקלון במונית שירות. הגעתי שניה לפני שהמונית יצאה, נשאר מקום אחרון במושב שליד החלון בשורה האחורית (שכזכור, יש בה 4 מושבים.) ולידי ישב גבר מבוגר, ערבי, שכל השיחה דיבר איתי. מהר מאד הבנתי לאן השיחה חותרת וכל תשובה שלי הייתה שקר. (מאיפה את? תשובה שקרית. איך קוראים לך? תשובה שקרית) עשיתי את כל השיחות בעולם כדי שירד ממני- לאבא, אמא, סבא, לחבר, לאחות. כל מי שיכולתי. כל פעם הוא חיכה שאנתק ופשוט המשיך.
הוא גם שאל אם אפשר את מספר הטלפון שלי. אמרתי שלא. למה? כי אני לא רוצה. וההורים שלי לא יסכימו לקשר בינינו. -הם לא צריכים לדעת, לפחות תרשמי את המספר שלי.
הייתי בת 16. בכנות? הייתי מבועתת. ניסיתי לרמוז לו "לא". אמרתי בפירוש "לא". והכי מדהים? כבר הזכרתי שז היה במושב האחורי של המונית שירות, ושליד אותו גבר ישבו עוד שני אנשים- שאגב- שמעו את כל השיחה לפי המבטים שנעצו בנו? הבטתי בזה מתוכם שהיה קרוב אליי יותר במבט מלא תחינה. מאף אחד מהם לא באה הישועה.
בסופו של דבר התקשרתי לחבר שלי ש"אני עוד מעט מגיעה ושיצא" למרות שידעתי שאני מגיעה רק עוד 20 דקות ושלו לוקח בדיוק 5 דק' להגיע מהבית לתחנה. למה עשיתי את זה? כדי שברגע שאני ארד מהתחנה אני ארד לתוך האוטו של האקס ושלא אתקל במצב שבו אותו בחור יורד איתי, נשאר איתי לבד בתחנה ואלוהים יודע מה יקרה אז.
3.פעם התחיל איתי מישהו באוטובוס. בחמישי בערב כשחזרתי מהצבא. דווקא עשה רושם של בחור נחמד, יצאנו באותו ערב לדייט שהיה... איך נגיד? לא טוב. בלשון המעטה. למה? כי הוא ניסה לדחוף לי ידיים כל שנייה למרות שרמזתי "לא", אמרתי "לא" והתנגדתי, ובסוף אמרתי לו "אתה צריך ללכת הביתה עכשיו".
רצה הגורל, וביום ראשון בבוקר כשחזרתי לצבא עלינו על אותו האוטובוס והוא התיישב לידי. חייכתי באילוץ. זו הייתה נסיעת סיוט. זה מסוג האוטובוסים שמפוצצים וכבר אין לאן לעבור מקום, מה גם שישבתי ליד החלון, אז לקום ולעזוב את המושב זה לא פשוט כמו כשאתה יושב במעבר. הנסיעה התחילה בזה שהוא נישק אותי ממש בכוח (הוא לא השתמש בכוח, אבל הנשיקה הייתה מאד אגרסיבית) ואמרתי לו די, לא נעים לי, אנשים מסתכלים.
זה המשיך בזה שהוא ניסה (כן, תחזיקו חזק!) לעשות לי ביד באוטובוס(!!!!) ואני אמרתי לו די, לא רוצה. לא נעים לי. תפסיק. הבחור מתעקש.
לא העזתי לצעוק. לא העזתי. מודה. קפאתי. והבושה הרגה אותי.
הנסיעה נגמרה בזה שכשהגענו לחנה האחרונה הוא לחש לי באוזן אם אני רוצה לבוא איתו לשירותים בתחנה המרכזית. אמרתי לו "לא" -"למה?" -"כי אני לא עושה את זה" ונעלמתי.
אגב, מאז, הבחור "רודף"אחריי. כבר די נמאס לו אומנם, אבל הוא כבר ניסה לחדש איתי קשר כמה פעמים. מחקתי אותו בפייסבוק, חסמתי בוואטסאפ, אבל פעם בחודש ככה הוא מרגיש צורך להתקשר אליי, כמובן שאני מסננת בעקביות (אני לא מוחקת את המספר שלו כדי שאדע לזהות כשהוא מתקשר) אגב, למען הסר ספק- כבר הסברתי לו פעם אחת כשדיברתי איתו למה ניתקתי איתו קשר. הוא ממשיך לרדוף. לא שכנע אותו אפילו כשאמרתי שיש לי חבר.
מסקנה?
אל תשתמשו בתחבורה ציבורית. לא במטוסים, מוניות שירות או אוטובוסים.
מסקנה אמיתית?
הכתבה הזאת מטומטמת. כי ידוע שאחת הבעיות הקשות של בנות זה שכשמטרידים אותן הן קופאות. ולמעטות יהיה את האומץ לצעוק באוטובוס "היי, של מי היד הזאת?" ומעטות עוד יותר יחשבו בסיטואציה כזאת על לחטט באף או לתקוע גרעפס.
