היא לא מפוענחת לכמה אנשים פה. מאחר והיא משחקת על 2 מגרשים
80 יום ישבה כמו עציץ ושימשה לנוי. לא הוציאה הגה. רכבה על גבו של המייטיב בעל מוטת הכנפיים המגן הידוע הרב מאילת.
לפתע, נפרץ הסכר והיא התחילה להשמיע כמה ציוצים. לא דיעות מוצקות בוויכוחים אבל במריבות, הרחוב יצא ממנה.
דפוס קבוע אצלה המאפשר לה לחשוב בזמני "מצוקה" שבהם היא אמורה לנפק תשובות מהירות באמצע ויכוח- חזרה על משפט אחד פעם אחר פעם. מה שמאפשר לה לחשוב בינתיים כיצד לצאת מהוויכוח כשידה על העליונה. "לא לפנות אליי..." וכאלה 10 פעמים. בינתיים,חושבים.
מה לעשות והמציאות של חיים עם נכה מתחילה לחדור אליה (שני טיפטפה בתחילת הרומן, עכשיו זה כנראה מחלחל) והיא מתחילה להפנות לאביחיי לחי קרה.חוזרים אחורה למשחקים שלה של הלא נעתרת. מתחילה לפזול לשרון.
רק עכשיו אביחי נכנס למטבח בתואנה של שתיית כוס מים, וזה כדי לבדוק היכן היא ומה היא עושה. נעמד לידה, נשבעת לכם שאני התחלתי להיות במתח. הוא מחפש איזשהו פתח לנשק אותה לגעת בה כרגיל, והיא שולחת אותו "לך תביא ...אני אגלגל לך..., "אין לי כוח" ומחזיקה את לחייה מכוסות בידייה, ראשה מופנה לכיוון ההפוך מהאביחי. כל גופה משדר קור ורוחק.
והוא עומד ונועץ בה עיניים -היא מתעלמת. לא מסתכלת לכיוונו.
אלוהים, תעשה שאביחי יבין. זה כבר מביך ולא נעים לי כצופה.
היא עצובה? מה הפלא. בישלה לעצמה דייסה ועכשיו-נחנקת. איך יוצאים מכל התיסבוכת מבלי להרגיז את הצופים והצשפחה שלו? הבנאדם בנה עליה חתונה...? לכן, לידו היא רוב הזמן בפרצוף חמוץ.
זו דעתי. אני בטוחה שיש מי שיחלוק עליי, אבל ככה אני רואה את פני הדברים.