סוף סוף פרק כמו שאני אוהבת
שבוע שעבר התאכזבתי ברמות קשות מהפרק עם רובין הוד כי זה בכלל לא הרגיש לי דוקטור הו.. אפילו פרקים לא טובים בסדרה היו יותר טובים ממנו.
אבל הפרק הזה היה מעולה. הרעיון, הפתיחה, הפיתוח, האינטראקציות...
הקטע של החלום שמישהו תופס את הרגל מתחת למיטה, באופן אישי אני חושבת שזה נהיה יותר סיפור עממי מאשר שבאמת כמעט כולם חלמו את זה, אבל ניחא, כי הסוף של הפרק תומך בכך שהדוקטור הסתקרן בגלל מה שהוא חווה.
קצת חששתי שהפרק יהיה ריק מעלילה, ולעיתים זה באמת היה נראה שהפרק עוד שניה נגמר ולא באמת קרה משהו. אבל היה מעט וזו הייתה הכמות הרצויה. הזכיר לי קצת את מידנייט למען האמת, יותר מבלינק. חשבתי שאולי יפתחו את זה לשם אבל זה לא ממש התאים.
קלרה נהדרת כרגיל, מתחילה יותר לחבב את הדוקטור. אין ספק שהוא שונה יותר מסמית טננט ואקלסטון. ופה זה עבד נהדר, מקווה שימשיך ככה.
לא אמרתי קודם, אבל אני מאוד אוהבת את הפתיח החדש וכן, גם את המוסיקה. דווקא החזרה למקור עושה את זה יפה.
הסצנה עם הדבר על המיטה מכוסה בשמיכה הביאה לי צמרמורות, זה באמת היה מפחיד. כבר לא חשבתי שזה יצליח לעשות לי את זה.
והתייחסות קטנה לדוקטור הקטן, ונשים רגע בצד את כל הקטע עם הפרדוקס וצירי הזמן, קלרה היא דמות מאוד אמהית. כשהיא דיברה עם הדוקטור היה לי נדמה שיותר קל לה לדבר איתו ככה כשהוא ילד במקום לדבר איתו כמו שהוא עכשיו, מרגיש דחף להתווכח ולהסתייג.. זה לא שהיא לא יודעת לענות ולהעמיד אותו במקום, אבל כשהיא ישבה על המיטה שלו וליטפה לו את הראש ודיברה אליו, אפשר היה לראות שהיא נמצאת במקום הטבעי שלה. יש לה השפעה כל כך חזקה על הדוקטור בעברו וגם עכשיו וזה רק מחזק את הדמות שלה.
אני חושבת שהתחילו לבנות את סיפור העזיבה שלה