תחילת התיקון של ההתחלות הכושלות
פרשתנו מהווה את תחילת הסיפור התורני בקשר לגדולת אברהם אבינו. כל מה שקרה בילדותו ואפילו בבגרותו נשאר בבחינת תורה שבעל פה. הכרת אברהם את בוראו, המאבק נגד העבודה זרה, העימות עם נמרוד ותרבות בבל הראשונה, כל זה אינו מופיע בתורה. אברהם שהופיע על הבמה לראשונה בסוף הפרשה הקודמת המציגה בפנינו את משפחת תרח, מתחיל במסעו התורני המפורש בגיל שבעים וחמש. רבותינו יסבירו לנו מאוחר יותר שאירוע זה או אחר המסופר בהמשך אירע לאמיתו של דבר בעבר ושהסיפור אינו כרונולוגי. אבל על פי פשוטם של הדברים, אנו לומדים על פי סדר המשמעות ולא על פי סדר המאורע כי ישנו מאורע שמשמעותו האמיתית מתגלה לנו רק כעבור זמן ואז נדמה כאילו חווינו את אותו מאורע פעמים, פעם בזמנו ופעם בהתגלות משמעותו, בחינת בימים ההם בזמן הזה.
פעמים בפרשתנו מדגישה התורה שאברהם אבינו "קרא בשם ד'". בפעם הראשונה היה זה כאשר הגיע אברהם אבינו לארץ כנען: "וַיַּעֲבר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ". בפעם השניה, הרי זה כשחוזר אברהם מארץ מצרים, הולך למסעיו, היינו שהוא חוזר לפי המסלול שבו הוא ירד ולא בדרך אחרת, והוא מגיע אז חזרה לבית-אל, למקום "אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי, אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ד'":
על סוף פסוק זה ישנן שתי פרשנויות. הראשונה אומרת שכל זה תאור מה שקרה בעבר. אברהם הגיע לבית-אל, הוא בנה מזבח וקרא שם - היינו אז - בשם ד'. הפרשנות השניה מסבירה: בדרכו חזרה מגלות מצרים, היה יכול אברהם לבנות מזבח מיד כשהגיע לארץ ישראל הנקראת עדיין ארץ כנען מטעמים ידועים, ולקרוא שוב בשם ד'. אבל הוא הולך כל הדרך חזרה לבית-אל ורק שם הוא קורא: "וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ד'".
עלינו להבין מה טיבה של קריאה זו, למה בכניסה לארץ בראשונה ובשניה ולמה דוקא בבית-אל?
עלינו לזכור כי בפסוק הבשורה לאברהם לא מוזכר כלל יעד המסע. נכון שבסוף פרשת נח יוצא תרח מאור כשדים ללכת ארצה כנען. אנחנו יודעים את המשך הסיפור, לכן ברור לנו למה יצא תרח ללכת ארצה כנען ולמה זה היעד שיבחר בו אברהם. אבל האמת היא שאין שום רמז ברור בתורה שיודיע על כך מראש. אט-אט, מגלה לנו התורה במה מדובר. קודם כל שאחרי קריאת הלך-לך, "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". הפעם זה לא נפסק באמצע הדרך. זהו אחד המאפיינים של אברהם שעלינו ללמוד: הוא מסיים את מה שהוא מתחיל. עד עתה, ציינה התורה כמה התחלות:
"וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ד'". ואמרו חז"ל אז הוחל לשון חולין וחילול שהיה זה התחלת העבודה זרה בעולם.
"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם": וכל לשון ויהי לשון צער הוא, ומה ענינו של צער זה? בתרבויות מסוימות היו אומרים שזה על כך שבנות יולדו להם. אבל האמת היא אחרת. בברכתו של האדם נאמר "פרו ורבו". המשימה היא קודם ליצור את הפרי ואחר כך להרבות. אבל האדם הפך את הסדר. הוא החל לרוב. וההמשך ידוע: הוא מוביל למבול. "פרו", זה עולם האיכות והערכים. "רבו", זה עולם הכמות וההנאות הגשמיות. כשהערכים מוצמדים למציאות הגשמית, אז לסופו של דבר כל ערך שאינו מסכים עם דרישת ההנאות ייפסל. האנוכיות גוברת ואחריה האלימות.
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם". גם התחלה זו דורשים חז"ל בלשון חולין. אין מקדשין אלא ביין. אבל נח מחטיא את המטרה. הדת עולה לו לראש. הוא משתכר מיין נסיכו. גם על בני אהרון ייאמר ששתויי יין נכנסו למשכן.
אבל אברהם יצא ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ואברהם קורא שם בשם ד'. הוא אינו מתחיל לקרוא. הוא קורא ממש, באמת. לא תחילת השם אלא השם כולו. בכך מהווה אברהם תחילת התיקון של ההתחלות הכושלות אשר מטרתן לבנות את בית-אל, להפוך את העולם להיות בית השם, ולהחזיר את הארץ מהיותה ארץ כנען אשר עבד עבדים יהיה לאחיו, להיות ארץ בני אברהם, ארץ העברים.
שבת שלום