לא תמחקו אותנו!
פירוט התולדות של נח ושלושת בניו מופיע בתורה כרשימה יבשה של רשם האוכלוסין. יש ברשימה זו שני יוצאים מן הכלל (במובן המקורי והמדויק של הביטוי דהיינו שהם תוצאה וייצוג של הכללים שאליהם הם משתייכים): הרי הם נמרוד ופלג שהם בני אותו הדור, דור הפלגה, הראשון בשושלת של חם והשני בשושלת של שם.
כבר הסברנו בשנים הקודמות שייחוסו של אברהם (ואחריו כל עם ישראל) לעבר מבטא את עצם העובדה שהוא הדור האחרון השייך למימד האחדותי של האנושות. בתור שכזה, עם ישראל אינו כלל אחת מאומות העולם המופיעות דוקא מתוך התפלגות האנושות. הוא אינו אחת משבעים האומות והוא יופיע על במת ההסתוריה רק כמה דורות מאוחר יותר, כהצלחת התהליך של השימור של הבחינה האחדותית הזו והרחבת נושאי כליו עד כדי הממדים של עם שלם. תהליך שימור זה הנקרא דרך ארץ האבות הוא תנאי מקדים לאפשרות קבלת התורה.
ממול ניצבת הציביליזציה נוסח נמרוד. שמו מעיד עליו: הוא כולו מרד. גבורתו בעיני הבריות היא בכך שהוא מעיז לקום כדי למרוד בריבונו של עולם. הוא מקים חברה שהיא ליכוד של אינטרסים מפורדים ומנוגדים במטרה אחת שהיא להחליף את ה"למען שמו באהבה" ב"לעשות לנו שם".
שתי הדמויות של אברהם ונמרוד מוצבות זו מול זו במדרשים. אברהם ומשפחתו הם ניצולי השואה של אותה התקופה אשר בה העברים הושלכו אל תוך כבשני האש של נמרוד.
לאמיתו של דבר, ההבדל בין אברהם ונמרוד אינו כלל בכך שזה מורד וזה מציית. אברהם אבינו הוא לא סתם צייתן; הוא יודע גם ללחום, להתנגד, להתווכח עם ריבונו של עולם. אכן שניהם הינם מורדים; ההבדל ביניהם הוא נגד מה הם מורדים.
נמרוד מסתכל על גופותיהם של מתי המבול וזה מביאו למרוד בהקב"ה שהביא את המבול על האנושות.
אברהם מסתכל על גופותיהם של מתי המבול וזה מביא אותו למרוד ברוע שגרם למחייתו של דור המבול. זה ישתמש ברגשות ובכאב של בני דורו כדי לבסס באופן דמגוגי את שלטונו האימפריאליסטי בהדגישו את גודל האסון והצורך ללחום נגד מי שחולל אותו; וזה ידגיש את גודל מידת טובו של הקב"ה, שהרי עצם העובדה שהננו פה ויכולים למרוד בו נובע מכך שאותנו הוא דווקא הציל. והמרד הזה הוא כפיית טובה (ראה רש"י על פסוק "וירד ד' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" – בראשית יא ה).
המרד של אברהם יוליד גם אצל בניו את התכונה של "עם קשה עורף". הוא איננו נכנע בקלות, אין זה מטבעו להיות צייתן. אבל זה גם מה שמביא אותו לכחש בעבודה זרה. והכחשה זו היא אשר מעמידה את אברהם בסכנה בפני נמרוד לפי המדרש המפורסם המספר איך אברהם כילד, שבר את הפסלים בחנותו של אביו. מי שיודע לעשות פסל וכל תמונה של אלהים אחרים הוא בעצם מי שיודע לתת צורה במציאות של העולם הגשמי לאידאות ולאמונות של בני גילו. יש לו מבחינה זו מעמד של כהן דת. אברהם גדל באוירה זו של המאמץ לתת מציאות ריאלית לאידאות המופשטות. המדרש מביא אותנו להבין שאמונתו של אברהם באחדות הבורא אינה תוצאה של איחוד פילוסופי של הדמויות האלהיות הנפרדות והמרובות המייצגות כל אחת פן מסויים של מידות האלוה. כדי להגיע לאותה בחינה של אמונה חייבים להפוך להיות אתאיסתים כלפי האלוהים האחרים וזאת במיוחד בגלל שהאמונה בעבודה זרה היא בראש ובראשונה אמונה דתית מטפיזית (אפילו כשהיא פושטת את הצורה הדתית המסורתית ולובשת את הצורה של האידאולוגיות המודרניות למיניהן ועל מיתוסיהן) בעוד שהאמונה באלוקי אברהם היא בראש ובראשונה אמונה בכך שהישועה נקנית על ידי המאמץ המוסרי של האדם. בין שתי תפיסות אלו אין גשר ומעבר. ה"דתיות" אינה כלל אחידה בתוכנה ורק משתנה בתופעותיה החיצוניות – או ליתר דיוק זה ההבדל בין אמונת ישראל וכל הדתות האחרות כולל אף אלו אשר אמורות להיות מושפעות ע"י התנ"ך. לכן אמונתו של אברהם הנה עילה למלחמה ללא פשרה נגד נמרוד וכל מה שהוא מייצג ומסיבה זו נמרוד ואביזרייהו נלחמים נגד ישראל ורוצים להשמידו וכפי שאמר דוד המלך נעים זמירות ישראל: "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו-יחד – על ד' ועל משיחו".
לכן, אע"פ שאנחנו בני אברהם יצחק ויעקב ומתפללים לאלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, אנו חותמים מגן אברהם. למגן הזה אנו זקוקים כאשר אנו מתמודדים עם המזימה הנמרודית למחוק אותנו מעל פני האדמה. אמונתו של אברהם היא שכנגד כל הסיכויים הבטחתו של ד' תתקיים וזרעו יירש ארץ.
שבת שלום וחודש טוב