נמשיך את הרצף הכחול - חוויות מהחירייה!
האמת היא שאין לי מושג מה יש לי להגיד על ההופעה הזאת,
אבל יודעת שאם לא אתמודד עם זה עכשיו.. זה לא יקרה בכלל. וחבל.
זו כן הופעה שהייתי רוצה זיכרון ממנה במילים שלי.
זה התחיל בהתרגשות גדולה מהידיעה שיש הופעה קרוב ליום הולדת,
התלהבות גדולה לא פחות מהעובדה שיש גם את האירוח של שלום,
ואז...
גיליתי שמדובר באקוסטית.
לא אשקר, זה ביאס אותי ממש [גם ככה אני מזדקנת, אז עוד בישיבה?
].
נאחזתי בעובדה שזה הם, וזה השאיר את ההתלהבות וההתרגשות על אש קטנה ויציבה.
בין השיטוטים שלי באינטרנט, הגעתי לאלבומי תמונות מהופעות שהתקיימו במקום,
והבנתי שזה הולך להיות הרבה יותר משחשבתי.
ככל שהימים חלפו האש גברה, והזמן זז לאט יותר מרוב המתנה.
מפה לשם, אתמול סופסוף הגיע!
הגעתי למקום, מבלי לדעת את מיקום הכרטיס שלי, והתרגשתי לראות "שורה 1"
[שבהמשך התגלתה כשורה שניה, אבל אני ממש לא מתלוננת
]
התיישבתי לי במקום, שמחתי לראות פנים מוכרות
ו...
It's SHOW time!
יותר מדי דברים טיפשיים ולא קשורים קרו סביבי, ופתאום אני מזהה את 'מקום אחר'.
פוף. כל מה שלא קשור נעלם מעיניי, מאזניי. וכל מה שחוויתי זה הם.
תהרגו אותי, אבל אין לי מושג איך ההופעה המשיכה משם.
אני הייתי בשלי, בתוך חלום, ונקיה. לגמרי.
כן זוכרת את עצמי בשירים מסוימים, אבל זה לא רציף לי בראש,
אז מיותר לנסות למצוא מילים.
מה שכן.. אני זוכרת מאד את 'ליפול', כי איך אפשר לשכוח שמעולם לא תכננתי..?
אני אדם רגיש מדי בחודשים האחרונים, ובשבוע האחרון במיוחד.
הייתי בטוחה שהדמעות יחנקו אותי בהופעה הזאת
[פשוט כי אני בוכה כמו תינוק גם סתם כשאמא אומרת לי לילה טוב
]
והדבר היחיד שגרם לזה היה הביצוע המופתי של החבורה בתוספת שלום
- לא יודע איך לומר לך - שכנראה נחרט בלבי אתמול.
הדבר היחיד שהפריע לי, היה הקהל. לפחות זה שישב סביבי.
שקט, רגוע, יושב, כאילו צופה בהצגה. יבש.
לעזאזל! אנשים פה מתפרקים על הבמה, איך אתם לא זזים? שרים? משהו?
זה שיגע אותי, והיה לי מאד קשה להתעלם מהעובדה שאני היחידה שקצת [הרבה] מגיבה למה שקורה על הבמה,
אבל לאט-לאט הייתי הרבה יותר עם עצמי, עד שבסוף גם נעמדתי ולא שמתי *** על אף אחד.
גם כשהקהל [לפחות מבחינתי] לא משהו,
הם הם.
תודה לכם
