והיא אכן הייתה.
רק לא מבחינת הפלייליסט,
אלא הקהל. וזה לא נאמר באופן חיובי.
לא אוהבת את הקהל בהופעות בתל אביב,
מעלם לא אהבתי. וכנראה שגם לעולם לא אוהב.
אבל הלהקה הזו, כהרגלה,
מצליחה להתעלות גם על קהל מכוער
ולסחוף אותי איתה לעולמים מקבילים
בהם הכל קורה אחרת. בהם אין אף אחד סביבי,
מלבד המוזיקה.
לא יודעת ממש מה לומר עליהם,
על לפעמים ועל בסוף תבכו ועל פעמון מלחמה,
אבל אני חייבת לציין אותם כאן.
צרחתי אותם כמו שלא צרחתי שיר מימיי.
כמו שלא צרחתי מימיי. והיה שם רגע.
ובין כל הקהל החשוך הזה,
מעבר למוזיקה,
הייתה נקודת אור קטנה וענקית
שחיממה לי את הנשמה,
שבחיבוק אחד [טוב נו, שניים] ריפאה הכל.
על רגעים כאלה
שנותנים לי כח להחזיק את עצמי
פיזית ונפשית..
פשוט תודה
