ביקורת הופעה: היהודים בשוני-30.9.11

Dug E

New member
ביקורת הופעה: היהודים בשוני-30.9.11

שברתי שיא בפורום? הייתה כבר ביקורת שנרשמה חודשיים אחרי ההופעה? מתנצל, ככה זה בפועלים לקידום בעבודה
. את הביקורת כתבתי לפני חדש בערך על קובץ word אבל ממש שכחתי שעוד לא העלתי אותה.. אני רק זוכר שהיה לי מאוד מאוד קשה לכתוב אותה, בהמשך אולי תבינו למה. וזה אפילו יכול להיות דיון נחמד בנושא :) עוד שניה ההקדמה תהיה יותר ארוכה מהביקורת, אז הגיע הזמן להתחיל:
עוד בתקופה שהזאפה עוד לא שמו את ידם על אמפי שוני, תמיד אהבתי את הקסם של המקום הזה. עוד שההופעות הגיעו לשם פעם במאה שנה וחדר האמנים היה רק מסעדה שבה אכלו "ברי מזל" אשר השקיפו על ההופעות מלמעלה. ככה תמיד הגדרתי את אמפי שוני - כל מה שצריך מאמפיתיאטרון קיסריה פחות מה שלא צריך. בקיצור, מקום מושלם להופעות של האמנים אותם רואים בכל פריים אפשרי, בכל מקום שנועד להופעות ובכל חור שהחליטו להקים בו במה.. וזה בעצם הסטטוס שלי עם היהודים. אז איך אני אמור לכתוב ביקורת? מאיזו עין? עין של מבקר או שהביקורת שלי אמורה להראות כמו עוד חוויה מההופעה בפורום של מעריצי היהודים? החלטתי כמובן שהבקורת הזאת תבוא מהעין של צחר, זה שהתחיל משנת 2002, כמעט 10 שנים מההופעה הראשונה באיזה מועדון נידח בקיבוץ שפיים. עד היום, זו נותרה הלהקה שלי הלהקה בה כל שיר הוא פסקול לרגע מסויים ושלב בחיי. הקסם של השירים החדשים יותר בהם הזכרון נותר צלול ובוגר הרבה יותר. ההופעה אליה התכנסנו במוצאי חג זה, תמצתה את כל הרגעים עליהם אני כותב. לטוב ולרע. כאילו מישהו הריץ את תיקיית היהודים על suffle mode. לא נראה כאילו מישהו השקיע מחשבה בסדר השירים. ההופעה עצמה נפתחה עם "they want to kill me", שיר האחרון מהאלבום השני והמשובח, משם הלהקה חזרה שנתיים אחורה, לאלבום הראשון עם ביצוע טוב ומדוייק מתמיד ל"הבלוז", בשלב הזה של ההופעה הבנתי שזו הופעה של לבהות בלבד, לקחתי לי איזו פינה בצד שמאל של הבמה, הקבוע שלי, נשען לי על המעקה עם כוס בירה וסיגריה ביד, מביט מהצד בלהקה מטריפה לה את הקהל. אין חוויה כייפית מזאת לנסות רק להביט בהופעה מהצד ולא לקחת בה חלק פעיל - מומלץ בחום לנסות מידי פעם, לא משנה באיזו הופעה. ביצועים בולטים נוספים נרשמו ל"ליפול" ו"גניבה". שני שירי הופעות אשר מתנגנים בכל הופעה. הפעם בוצעו עם אנרגיות מיוחדות מהרגיל בשיתוף עם קהל שמשתף פעולה, כרגיל. אני ממשיך להחליף רגליים עליהן אני נשען, לא משנה יותר מידי את זווית ראייתי ופשוט נהנה מעצם הגיוון הנחמד מאופי ההופעה שאני עיצבתי לעצמי. היום, כמעט חודש אחרי ההופעה אני באמת לא זוכר ביצועים ספציפיים, לא זוכר רגעים, לא זוכר פרצופים. ההופעה הזאת איכשהו נבלעה בין כל ההופעות. לא נשמר לה מקום של כבוד. עוד הופעה של הלהקה שלי מבחינתי. זה לא הם, זה אני :)
 
למעלה