הארון וחמימותו או יציאה כפויה..

../images/Emo10.gif הארון וחמימותו או יציאה כפויה..

לאחרונה הארון נסדק. אנחנו, לא שיערנו שיחזיק שנה שלמה. חשבנו שישבר עוד קודם. בהתחלה היו סדקים קטנים אח"כ הם התרחבו והתארכו. אני רואה את התהיות של אמא שלי ושאלותיה, למה אין לי בן זוג כבר 3 שנים. מה אני עושה כל כך הרבה עם "חברתי" (כלומר הזוגה). כל המתנות, ההקדשות, הלבבות שאמא שלי לא מבינה את פשרם.. הרי אין לי כל כך הרבה ימי הולדת בשנה. הלילות הקבועים אחת לשבוע בהן אנחנו ישנות אחת אצל השנייה... אמא מריחה.. שואלת ולא מקבלת תשובה. לא בדיוק שואלת, לא לעניין, מרחרחת לא ממש רוצה לדעת. אולי יודעת או חושדת בכך-או אולי מדחיקה. היחס אל חברתי השתנה,התקרר, הפך למרוחק. לעיתים, אמי נותנת הרגשה לחברתי שהיא אינה רצויה בביתנו. והיא לא מבקרת הרבה. לכל היותר פעמיים בשבוע. המצעד. אני אחרי היעלמות של יום וחצי (כולל חגיגת השנה ערב לפני..), חזרתי בלא כוונה לענות על שאלות שיהיו וכך היה, הפעם היא גם לא ניסתה לשאול. הזוגה חזרה לביתה. במצעד פגשנו חברים של אחיה, אחד החברים סיפר לאחיה על נוכחותה במצעד (למזלינו-לא התנשקנו, לא התחבקנו ואפילו לא אחזנו ידיים), אחיה (אדם מבוגר מאיתנו-אך לא בוגר) סיפר ישירות לאמה, מבלי לדבר עם אחותו. אמא שלה אמרה לה: "למה את הולכת למקומות כאלו? מה לא ידעת שיהיו שם הומואים ולסביות? את לא צריכה להסתובב במקומות כאלה" היא לא ענתה. אני הייתי המומה מהתגובה של אמא שלה. כאילו מה?? אם היא תלך היא תידבק במשהו???
אם התגובה של אמא שלה היא כזאת (ועוד תפסתי מאמא שלה אשה מתקדמת ופתוחה), אני לא רוצה לדעת איך יגיבו הוריי. מה עושים?? ואל תגידו לי תהל"ה-אין סיכוי שהם הולכים. אני מיואשת כי אני מבינה שאין לנו עוד הרבה זמן של נחת ושקט. ואני לא יודעת איך נלחמים, וגם אין לי כוח "למלחמות".. החבר של האח הוכיח לנו כמה שהארון הוא שברירי ועדין.. וזמני.
 

towers

New member
זאת תגובה אופיינית לשלב ההדחקה

ככה לי זה נראה - שהיא באיזה שהוא מקום חושדת אבל מדחיקה את זה, וכך היא מביעה את הפחד מפני האמת. גם אחד ההורים שלי ( לא זוכרת מי מהם - נראה לי אמא) אמר דבר כזה בדיוק קצת לפני שיצאתי מהארון, ויש הורים שמאוד קשה להם, על אף הנאורות והפתיחות. אני פשוט התעלמתי והעברתי נושא כשעלו הערות כאלה. וכשהרגשתי מספיק בטוחה בעצמי סיפרתי. עברו כבר כמה שנים מאז וזה עדיין לא גן של שושנים - בדיוק היום אני מתמודדת עם אירוע משפחתי שכנראה לא אוכל להביא את אשתי איתי...
ואחרי ההדחקה יש הכחשה ויש כעס ויש עצב ותסכול ומחשבות של אשמה ומה לא... אבל ברוב המקרים זה לאט לאט מסתדר עם אהבה. שיהיה בהצלחה.
 
אם הייתי במצבך, לאחר יציאה מהארון

והבאת אישתי למשפחה. אם היו מתנים לי את אי ההגעה, באי הבאתה של היקרה לי מכל. הסיכוי הוא שלא הייתי באה. אישתי תמיד אומרת, שאני המשפחה שלה, לא משנה מה יקרה, מי ירצה אותנו או מי יידחה, הרי שלבסוף אנחנו נחייה את החיים שלנו, המשפחה לא תחייה אותם במקומנו. המשפחה יכולה לקבל, ויכולה שלא. אני לא אופטימית כמוה. מסכימה שאלו הם החיים שלנו, על הטעויות, הסבל, האושר והכיף. פשוט לא רואה את הניתוק מהמשפחה. לא רוצה.
 
טעות- את ההגעה באי הבאתה של

האשה... אין ספק שזה מצב קשה. אם לוחצים עלייך להגיע בלעדיה, זו הרגשה שמתביישים בך, שדוחפים אותך לארון. שלא באמת מקבלים אותך כמו שאת.
מה שאני מרגישה שיקרה לנו.
 

towers

New member
אני לא יכולה להוציא את הוריי מהארון

אני יצאתי מהארון, אבל אם אבא שלי מתקשה עדין לספר למשפחתו ( שגם ככה לא בקשר מי יודע מה ) אז זו הבחירה שלו, נכון שאני יכולה לא ללכת ואולי באמת לא אלך - עדיין לא החלטתי, אבל אני לא רוצה להילחם בו - וגם זה לא אירוע כזה חשוב, אולי אם היה אירוע יותר רציני אז פשוט היינו הולכות וזהו. שלא תביני אותי לא נכון - אין דבר יותר חשוב לי מאשתי, אבל מה לעשות שירשתי מאבא שלי את הרגישות יתר.... ובמקרה הספציפי הזה אני לא רוצה לפגוע בו.
 
וודאי שאת יכולה...

אולי את לא רוצה, וזה לגיטימי, אם כי עצוב. לדעתי הפרספקטיבה שלך לא צריכה להיות - "להוציא את אבא מהארון" אלא להוציא את עצמך!
 

towers

New member
כנראה שאני לא רוצה

לפגוע בו. את צודקת, זה עצוב, מאוד.
יגיע גם היום שהוא יספר, כל דבר בעתו. וכרגע יותר חשוב לי לא לפגוע בו, אולי אמא שלי תצליח תוך יום לשנות את דעתו... נראה
 

towers

New member
מותר...

אבל לענות לא חייבים...
סתם.... כי כנראה שהוא מתבייש בזה, חושב שזה לא "נורמלי", לא מבין שטוב לי, חושש מתגובות המשפחה וחברים, שילעגו לו, שיבקרו אותו, שידברו עליו מאחורי גבו, שזה לא מקובל ועוד כאלה ואחרים... אלו הן השערות שלי כי אף פעם לא דיברתי איתו על זה, הוא פשוט רואה את זה כדבר שלילי ולא טבעי וכנראה חושב שכך גם יחשבו משפחתו. היו לנו תקופות קשות, ועכשיו פחות או יותר הכל דבש... אז אני רואה את זה כירידה קטנה, ויהיה בסדר.
 
מאחלת לכם

שבאמת יהיה בסדר. אם כי, אני לא יכולה להתאפק מלהוסיף: יש ילדים שסובלים מלעג ביקורת ורכילות - בגלל שהוריהם שמנים, מכוערים מגמגמים או עניים. האם מישו היה מציע להכניס את ההורים האלו למסתור באיזה ארון?
 

towers

New member
אין לי מה להגיד ../images/Emo7.gif

את צודקת, אבל בנתיים זה בסדר. באמת. אבל רק לבנתיים.....
 

tookmy

New member
בשל העובדה

ששתיכן עדיין גרות בבית, זה נראה בעייתי. לא ציינת אם אתן עדיין קטינות כי אם כן זה מקשה עוד יותר על כל העניין. אולי הגיע הזמן לספר להורים? אנ מבינה את החשש, אבל חיים כפולים של הסתרה יוצרים המון בעיות.
 

tookmy

New member
ועוד משהו

מהמילים שלי ניתן להבין כאילו אני חושבת שהיציאה מול ההורים היא קלה או פשוטה ואני ממש לא חושבת כך.
 
אנחנו..../images/Emo7.gif

אנחנו בנות 21. אין ביכולתנו לעבור לגור יחד. אני סטודנטית במכללה, עובדת אך זה לא מספיק, ולכן הוריי הם הממנים העיקריים של לימודיי. חברתי עובדת וחוסכת ללימודיה שלה, מכוון שאבא שלה אינו מוכן לעזור כי היא רוצה ללמוד מקצוע שאינו מקובל עליו. אנחנו בנות הזקונים. אני קשורה מאד לבית וגם היחידה שנשארה בבית... חברתי הייתה מעדיפה לצאת מהבית, אך גם היא קשורה מאד לאמה. בכלליות גם שני הצדדים אינם בקו הבריאות. אני יודעת שזה עניין של זמן עד שיהיה ביכולתנו לעבור למקום משלנו, אבל אני מפחדת שעד שזה יקרה, ההורים יגלו, ואם לא יאהבו את העניין. אני מפחדת שיפרידו ביננו. בסגנון את גרה בבית שלי אז תנהגי לפי הכללים שלי או אני לא רוצה שתביאי אותה הבייתה.
 
לחופש אין מחיר...

כשאני הייתי בגילכן, למדתי באונ', וגרתי בדירה ברח' פרישמן בת"א. ממש מעל מה שהיה פעם מסעדת נרגילה. את הדירה שכרנו 3 שותפים, ובפועל התגוררנו בה שישה: שלושה זוגות שחלקו מקלחת אחת, ומטבח אחד. סלון לא היה כמובן, כי הוא הוסב לחדר-שינה... המרכיב העיקרי בארוחות שלנו היה פיתות עם אורז וקטשופ, ונייר טואלט ונורות איציק היה מביא מהמלון בו עבד כפקיד קבלה. לא היה לנו הרבה, למען האמת היה לנו מעט מאד... אבל היתה חברות נפלאה שצמחה בין זרים, ולא היה מי שיגיד לנו :"את גרה בבית שלי אז תנהגי לפי הכללים שלי ".
 
ההורים כנראה כבר יודעים

ושקרים והסתרות לא ישפרו את המצב, אלא רק יעשו אותו כבד ומחניק יותר ויותר. הכי טוב, לדבר. לספר. ולא לצפות לגן של שושנים. כמה שקשה לך, להם קשה עוד יותר. כי את עברת תהליך של קבלה עצמית. הם לא יודעים על זה כלום, והם בשוק. דברים שיכולים לעבור להם בראש: כולם ינדו אותה, כולם ינדו אותנו, זה יכול לעבור לה, זה רק שלב, זה מעלה סיכונים למחלות, היא לא תהיה מאושרת, לא יהיו לה ילדים... על כל אחד מהחששות האלה יש מה לומר ולענות. היי מוכנה עם תשובות, והרבה סבלנות, הבנה ואהבה. כמו שאת היית רוצה לקבל מהם. לצאת. אני בעד לצאת מהארון.
 

נועה רז

New member
מצטרפת לטוסבי

סביר להניח שהם כבר יודעים. גם סביר להניח שהרעיון אל מוצא חן בעיניהם, אבל גם שלא מדובר פה בעניין של חיים ומוות או של נידוי, אחרת סף ההשתוללות של ההורים ממזמן היה יוצא לאור. אין לי עצה אליכן מלבד להחזיק חזק את היד ואת הלב\ לחכות לרגע שירגיש לכן נכון (ולא שניה אחת לפני), ולעשות עם ההורים את השיחה הכי אמיצה שתעשו בתקופה הקרובה. המון אהבה והמון בהצלחה
 
למעלה