חוששת

[אמהלה2]

../images/Emo10.gifחוששת

כרגיל אני מגיחה לפה בזמנים הקשים יותר.. כרגע שבוע 17, לאחר 2 אובדנים השנה. לפני שבועיים התחלתי להרגיש תנועות ככה בקטנה, בזמן שנשכבתי לישון. אבל אתמול התנועות המוכרות האלו לא היו.. אני יודעת שיש שזה שלב מוקדם מאוד ולא מחייב שזה אומר משהו אבל אני עדיין מודאגת. מה אתן אומרות, יש סיבה לדאגה? בסקירה הראשונה, לפני שבוע וחצי, הרופא אמר שהשיליה נמוכה ועם הזמן היא תעלה ככל הנראה. האם יכול להיות קשר? אולי השיליה עלתה למעלה ויותר קשה להרגיש תנועות בגלל זה?

 

[אמהלה2]

ועוד משהו, אם כבר אני פה...

בשבוע האחרון, לאור הסקירה שיצאה תקינה, התחלנו לספר קצת לקרובים על ההריון, וגם לילדים שלנו. אבל מהרגע שסיפרנו אני ממש לא שקטה. מרגישה שוב את מרפי עומד להגיע... האובדנים הקודמים הגיעו בדיוק אחרי שספרנו לחצי עולם. אוווווווווףףףףף, אני מרגישה שזה היה טעות ואי אפשר לחזור אחורה. מאז שסיפרנו אני לא מצליחה לחשוב רציונלי. פוחדת פתאום מעין הרע, פוחדת שוב לאכזב את הילדים שכ"כ מחכים וכ"כ רוצים.. סליחה שאני נופלת עליכם ככה בערב החג, אבל פתאום כל מה שנסיתי להדחיק 3.5 חודשים צף ועולה

חייבת לפרוק את זה...

 

[ירוק כחול אפור]

כ"כ הגיוני שהפחדים יצופו עכשיו ביתר שאת...

עד שמספרים אפשר להדחיק, להתעלם, לא להתמודד. עכשיו כשזה גלוי לעולם, זה מרגיש כאילו "התחייבנו לספק את הסחורה"

וזה מלחיץ ובעיקר מציף. הרי גם לעצמנו אנחנו פוחדות להתחייב, אז לאחרים? לילדים? קשה קשה קשה. לעניין התנועות, אני מבינה את החרדה אבל באמת אין ממה. בשבועות האלה התחושה באה והולכת, ואין לזה משמעות. יש להם עוד כל כך הרבה מקום שם, והם כל כך קטנים יחסית, שהם פשוט לא כל הזמן נוגעים בנו באופן כזה שאנחנו יכולות להרגיש.

 

[אמהלה2]

הגדרת את זה כ"כ מדוייק

"התחייבנו לספק את הסחורה". זה בדיוק מה שאני מרגישה. האבסורד הוא שחשבתי שעם הזמן זה נהיה קל יותר, ובעצם אני מגלה שאולי זה הפוך. אז נכון שעברנו בשלום את השליש הראשון אבל כ"כ הרבה דברים עוד יכולים להתפקשש בדרך. לא יודעת איך להחזיר לעצמי את השקט הנפשי.. אולי לחזור להדחיק?!

 

[ורד סוסתיאל נגר]

היי

זה טבעי מאוד החששות ואני מאוד מבינה ללבך אין קשר בשלבים האלה למיקום השליה לפחות לפי מה שאמרו לי (סליחה מראש אם אני טועה ומטעה) את התנועות של העובר ושוב לפי מה שאמרו לי מתחילים להרגיש ברמה יומיומית רק משבוע 29 ולכן האחיות והרופאים מייחסים חשיבות רבה לתלונות שלא מרגישים תנעות רק משבוע זה. אני הייתי הולכת לבדוק שהכל בסדר בא"ס רק בבשביל השקט הנפשי שלך ושיהיה לך חג שקט. אני מאחלת לך הריון שקט ושמח ובסופו לידה רועשת וצוחקת ובידיים מלאות ב"ה. שנה טובה !!!

 

[ניובה]

מצרפת קולי לאומרי הלאו

לא מעיד על שום כלום בכלל. מספיק שהעובר הסתובב (בשלב הזה יש להם ים של מקום להסתובב) ובועט לכיוון הגב ואת לא תרגישי מזה שום דבר. זה ממש לא אומר כלום לעוד כמה שבועות טובים. לא שזה עוזר להרגע. אגב, אם תמצאי משהו שעוזר להרגע גלי לנו, אני כבר ילדתי ועדיין החרדה לא עברה לי

ניובה

 

[אמהלה2]

תודה לכן! יצאתי מעודדת

ואפילו חזרו לי היום התנועות, ואיתן השקט הנפשי (עד הפעם הבאה?!) וניובה, בהזדמנות זו - לא מכירה את הרקע שלך אבל ראיתי את התמונה של הבת שלך והיא פשוט מ ד ה י מ ה!! ממש מלאכית קטנה. עשתה לי פתאום חשק מטורף לדבר הזה. מזל טוב!

 

[ניובה]

תודה! ../images/Emo140.gif../images/Emo250.gif

גם בעיני היא די נחמדת אם להודות על האמת

 

[אופטימית38]

זו התחושה כש״יוצאים מהארון״

אני יודעת שבשבועות האלה לא מרגישים תנועות באופן קבוע כך שזה נורמלי. וגם התחושות שלך הן נורמליות. כשאני נתקפת בחרדות שלי, אני מנסה להזכיר לעצמי שזו לא תחושת בטן לא טובה אלא זכרון רע שנחקק ואותי זה קצת מצליח לעודד..

 

[רותי66]

מנצלשת גם אני בסרטים...

אתמול הבעל הגיע מוקדם אז הוא הוריד לי לבקשתי את האגרזים עם בגדי התינוקות הישנים. אני כבר שבוע 31 אז ישבתי למיין ונזכרתי איך הלבשתי הכל לבן שלי (בן 5) ואיזה חמוד הוא היה וכ' וכ' אח"כ לא ישנתי כל הליילה מהנחס שעשיתי לעצמי, ממש "הזעתי" כל הלילה ממה שעשיתי ואיך נסחפתי ככה עם עצמי, איך ננתי לעצמי להיכנס לראש של " מגיע תינוק", כאילו אני לא ידועת שיש מצב שהוא לא יגיע .......... אני חייבת לסדר כי כנראה שו אלך לקיסרי ואני לא יכלה לסמוך על בעלי שיכין הכל, בטח כשיש עוד ילד בבית, אבל בלילה, בחושך, יצאו לי כל ה"שדים" ... אני שומרת אותם על אש קטנה אבל די הפחדתי את עצמי אתמול, מה יהיה ? מתי אפסיק לפחד? כנראה רק בשאחזיק אותו בידיים ...

 

[ניובה]

גם אצלי זה בלילה

ולהחזיק אותה בידיים פיזית זה הדבר היחיד שעוזר כי אז אני מרגישה שהיא נושמת. מקווה שאת תהיי רגועה ממני אחרי הלידה (הטובה חמסה חמסה) אבל לפחות מניסיוני הפחד הוא כאן להשאר עוד איזו תקופה אז אם אפשר איכשהו ללמוד לחיות אתו עדיף, כי להאבק כל הזמן מאד מתיש ולפחות עבורי לא מאד עובד. אני מנסה להגיד לעצמי שהפחד הוא בעצם רגש מאד אופטימי גם אם לא נעים לחוות אותו. להבדיל מהעצב ומהכעס, הפחד מעיד על תקווה, ועל זה שיש לך משהו חיובי בחיים, כי מי שאין לו כלום לא פוחד לאבד שום דבר. אני פוחדת כי זכיתי באושר וזכיתי שיהיה לי כל כך הרבה. תוצר לוואי הוא שיש לי מה לאבד ואני פוחדת ועדיין זה כל כך יותר טוב מהעצב והריק האינסופי שיש במצב שבו אין על מה לפחד. ניובה

 

[scalar]

האם אי פעם נרגיש בטוחים? שזה שלנו "לתמיד"

או שתמיד נחיה בתחושת הפחד, שהנה עוד מעט, יחטפו את האושר מידינו?!? על אף ההריון המתקדם, על אף הפנטזיות הרגעיות, לא מצליחה לדמיין שהפעם נסע חזרה מבית החולים עם סלקל בו תינוק חי ובריא. מדמיינת הריון מלא, ואפילו לידה, אבל לא מצליחה להאמין בהמשך המתבקש....

 

[ניובה]

לא יודעת, אבל

אני מגלה שכן קל יותר להרגע ולהתנחם עכשיו מאשר במהלך ההריון שבו עוד לא היה כלום ביד חוץ מתקוות. אז אני לא הצלחתי בכלל להרגע ולהאמין שנחזור הביתה עם תינוקת. עכשיו היא עובדה, אני לא יודעת לגבי העתיד כלום אבל כרגע היא עובדה וזה יותר קל תחזיקי מעמד יקרה, ניובה