שיחות על מוות

[יעל עיני]

../images/Emo101.gifשיחות על מוות

אני קוראת עכשיו ספר מקסים שנקרא: "המוות יפה לחיים" (או משהו כזה). בספר, בין היתר, היא מדברת על חשיבות השיתוף של מי שאיתנו בכל מה שקשור למוות הטבעי שקורה סביבנו. איך אתם נוהגים? האם אתם משתפים את הילדים? מאפשרים להם להיות נוכחים או מתנהגים כאילו "הכל כרגיל"?

 

[the Girl of Love]

../images/Emo214.gifנושא רגיש

לשנה שהייתי בה בת עשר קראתי בשם:"שנת המוות". איבדתי בשנה הזאת שלושה אנשים יקרים ללבי. הנושא הזה מעולם לא עלה, לפי מה שזכור לי, עד שמישהו נפטר. ברגע שמישהו קרוב נפטר, הכל התהפך ורק דיברו על זה. מבחינתי זה היה נורמלי, הבנתי ישר שמוות הוא חלק מהחיים. כנראה קיבלתי את זה יותר מדי בקלות אפילו, כי שנה מאוחר יותר הבנתי שאני מתחילה לקלוט מה קרה...

 

[hedvalib]

המוות תופס מקום נכבד בספרות הילדים,

בעבר הרחוק, בתקופת החלוצים, לא התיחסו למוות אלא למתים. היתה קיימת רוח של אחדות בין הנשארם. כולם דאגו למשפחותיהם של ההרוגים. יש לקחת בחשבון שאז רוב החלוצים היו צעירים, עם ילדים קטנים וללא משפחות מורחבות שיתמכו בהם. הקהילה תמכה תמיכה רוחנית וכלכלית. לא היו מוסדות תומכים. המתים היו כ ו ל ם גיבורי חיל אשר הקריבו את חייהם למען שמירת המולדת. בתקופה מאוחרת היותר, התחילו להתיחס למוות, ואז היו קיימות 2 גישות: * דתית * גרמנית ע"פ הגישה הדתית, רוחו של הנפטר מרחפת לה בשמיים, ולנשארים יש קשר איתה. עורכים לזכרה טכסים שונים. ע"פ הגישה הגרמנית, המוות הוא חלק מהחיים ואין לייחס כוונות נסתרות לנפטר או לרוחו. עניינית. קר ושקול. בתקופה העדכנית, כאשר ילדים רבים נחשפים למוות באמצעי התקשורת השונים ובסביבתם הקרובה, אין גישה אולטימטיבית, בכל קהילה/שכונה/משפחה עושים מה שמקובל ומה שרוצים. יש ספרות לגיל הרך (4-5) הנוגעים בנושא המוותר. אלה ספרי ביבליאותרפיה ויש סבירות שחלקם נמצאים בגני הילדים. בספרים כאלה לא מקובל שדנים מראש אלא בדיעבד. הם כתובים מאד יפה, אמפתי ומאפשרים פיתוח דיון. ספר מאד מרגש "סבא של ליאור מת" מאת שולמית מודן. שלא נדע צער, חדוה

 

[the Girl of Love]

../images/Emo214.gifחשוב לדבר על זה עם ילדים ...

אני זוכרת שכשבת דודה שלי הייתה בת 2-3 בערך, כבר אז היא התחילה לשאול שאלות. כל פעם שהיו עוברים איתה במכונית ליד בית קברות היו מספרים לה שזה "בתים של אנשים קטנים".. מעניין אם צריך מההתחלה כבר להגיד את האמת..[אישית, אני לא חושבת.]

 

[דיימונדז בעצמות]

../images/Emo210.gifנושא רגיש מאוד. במיוחד אצלי.

בשנתיים האחרונות איבדתי שני אשים מאוד מאוד חשובים לי. אחד מהם הערכתי פי-7 רק לאחר שנפטר וכל הזמן כשאני חושבת על זה, אני מתמלאת עצב. שלא הענקתי לו יותר חום ממה שהיה וכשהיה בבית חולים היה לי קשה לבוא לבקר אז לא באתי.. אני זוכרת שקצת לפני שנפטר (שבוע בערך) אמא שלי ישבה איתי... שאלה אם אני כבר מבינה שזה הסוף שהוא כבר לא יחזור להיות כמו פעם ואני בכיתי לה וצעקתי "זה לא יכול להיות אני לא רוצה שיקרה לו כלום!" אבל זה לא עזר, והנה עכשיו הרגשות באים שוב וצפים העיניים שלי שוב מתמלאות דמעות. ולשאלה העיקרית, לא. אף פעם לא שיתפתי את ההורים שלי באיך שאני מרגישה (ועד היום אני חושבת לפחות פעמיים שבוע מה יקרה אם...) אני מניחה שעברתי סוג של טראומה שלא מניחה לי... עד היום כשאני חושבת על זה ובוכה אני דואגת שהאחים שלי לא יעברו שלא יראו אותי ככה וישאלו מה קרה, איך אני אסביר להם שאני לא חזקה כמו שהם חושבים?! אני בכלל לא יודעת עד כמה זה נורמלי.. אני חושבת שבחיים לא סיפרתי את זה לאף אחד זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה.. אולי זה טוב קצת לשחרר... מצטערת על החפירה.

 

[the Girl of Love]

|מקסימה../images/Emo24.gif

רואים שזה קשה לך, ורעותי, לכל אחד זה קשה. תצאי מההנחה של "יחשבו שאני חלשה", מותר לך לבכות, את בת אדם. אני חושבת שאם את בקשר טוב עם ההורים שלך, אז להפך, הם עלולים לדאוג שאינם רואים אותך בוכה. הרי לבכות זה מה שנורמלי בדבר כזה, אין שום פסול בזה, תוציאי לך את זה מהראש!!

אני זוכרת שכשסבא שלי נפטר, לא ממש בכיתי ... במשך כל כך הרבה זמן.. ורק אחרי זה המכתבים התחילו להכתב. רק אחרי זה, באזכרה אחרי שנה, הבכי יצא... ותדעי לך עוד משהו חשוב, את מאוד חזקה. ולפעמים אנשים צריכים להיות חזקים מספיק כדי לדעת שמותר להם לבכות ולהוציא. את אנושית, אל תצפי מעצמך להיות סופר על. אוהבת המון

 

[דיימונדז בעצמות]

../images/Emo210.gifאוהבת גם, תודה על התגובה.

הכי קשה היה לי בזמן הלוויה של סבא שלי שנפטר בפסח האחרון. לא הלכתי לשם. נשארתי בבית של סבתא שלי עם האחים שלי ועם בת דודה שלי (שקטנה ממני בשנה) כ"כ רציתי לבכות ולא יכלתי אח שלי (בן 8) לא ממש הבין את זה עוד ובת דודה שלי לא הפסיקה לבכות היית י איתה כל הזמן פתחתי לאח שלי ולאחותי טלויזיה עד שכולם חזרו ואנחנו היינו בחדר. בדר"כ עם בת דודה שלי אני דיי פתוחה ויכלתי לבכות אבל לא הצלחתי זה פשוט נתקע

כנראה מההרגשה שעכשיו אני צריכה להיות איתה עם האחים שלי ולשמור עליהם והמחשבות ההרגשות פשוט לא יכלתי

אחרי שבת דודה שלי נרגעה ביקשתי שתלך להיות עם האחים שלי ושאני כבר באה. חצי שעה הסתגרתי בחדר ולא הספקתי לבכות לדקה

מידי פעם בת דודה שלי באה והייתה איתי טיפה.. ובשישי בערב הראשון בלעדיו היינו כל המשפחה יחד, ממש כמו פעם, לפני שהכל קרה, לפני ש/הוא נכנס לבית חולים, כשהוא היה בריא ומתמפקד קורא את הקידוש של יום שישי ותמיד מוצא דרך להאריך אותו, אף פעם לא הבנו איך.. ופתאום הקידוש היה קצר, דוד שלי קידש, כמעט כל המשפחה התחילה לבכות ואני, עומדת בצד כמו בול עץ, חנוקה כאילו זה בכלל לא מפריע לי, כאילו הכל כרגיל עד שהגעתי הביתה רצתי לחדר וכל הלילה בכיתי. זה היה הלילה היחיד שבאמת לא ישנתי אפילו שעה

זה היה נורא השבוע ההוא.