../images/Emo220.gif ביקורת אלבום: החדש של Jack Johnson
ג'ונסון @ ג'ונסון וחוזר חלילה אומנם כמו ג'ק ג'ונסון מתאפיינים בדבר אחד ממשי: הם יודעים לעשות ממש טוב את מה שהם יודעים. כל השאר? לא חשוב. ג'ק ג'ונסון הוא ללא ספק דמות מפתח בפריצת הסצינה האקוסטית ללב החברה המערבית ולא רק. שלושת אלבומיו הראשונים התאפיינו, כל אחד מהם, בנינוח אקוסטי יפה שעל כולם מנצח ג'ונסון ביד רמה. וזה כאמור, היה יפה. אפילו מאוד. שיר כמו "Taylor" מלווה אותנו עד היום בסיטואציות שונות והוא אחד היפים שלו. או למשל "gone" המצויין (שניהם מאלבומו הראשון אגב). לא נפסח במשכת הקרדיטים גם על "Better Together" הנהדר שמתובל במקצב אחיד ויפה. "Dreams Be Dreams" נותן לנו מוזה שקטה בערב חורף קריר. "Upside Down" ו-"Flake" נותנים לנו קצב. ג'ונסון יצר רפורטואר מרשים של מוזיקת בתי קפה מהיפות שיש. אבל מה קרה לו באלבום החדש, זה שיוצא ממש עכשיו - "Sleep Through the Static"? נראה שג'ונסון במתכונתו הנוכחית קצת נשאב לגיטרה האקוסטית שלו יותר מידי. מה שהיה יפה והספיק לשלושה אלבומים, קצת מתחיל להיות נסחב באלבום רביעי. ג'ונסון אומנם הולך לפי שיטת "נוסחה מנצחת לא מחליפים" אבל הוא כנראה שכח שבעידן המודרני, יש לנו הרבה ג'ונסונים כמותו שיכולים להוות תחליף לא רע למה שהוא עצמו בנה. אז מה באלבום החדש? זה לא שהוא כזה רע, אבל הוא לא מחדש שום דבר וחבל. זה נשמע כאילו הוא אסף את השירים שלא נכנסו לאלבומיו הקודמים וקיבץ אותם באלבום החדש. הבעיה היותר גדולה היא- שהרבה מהם בינוניים. ג'ונסון הלך על הפורמה שלו מהשנים האחרונות וקצת הזניח את החלק האומנותי. ככה שיוצאת לנו אסופה של שירים "נחמדים", אבל מלבד שלושה, ארבעה שירים ("What you thought you need", "If I had eyes", "While we wait") - אין כאן במה להתגאות. וחבל. אחרי הכל- ג'ונסון הוא אבא דיי גאה. אולי הוא כבר מתחיל להזדקן.
מפורסם במקביל גם בפורום מצעדים
