זה לא ממש פחד, זה סטייל הלאווין. "ממתק."
איסומי איסומי נשאר במקומו. הוא עייף ותשוש מרוב משחקיי גו, ואין לו חשק לקום ולתת לילדים קטנים ממתקים שיהרסו להם את הבריאות, כמו שהיקארו כמעט הרס אותו. "נו, איסומי-סאן !", נשמע קולו של וואיה מעבר לדלת. "תפתח כבר !". איסומי הופך עוד דף ונחתך מהשוליים. החתך מתחיל לדמם במהירות והוא עוד מופתע מכך שוואיה בא, על אף שזה מתאים לו. וואיה זה ששובר ומחבר אותו בכל פעם מחדש, זה המציב אתגר בחיוכו וזה הממיס את ליבו בצחוקו, עומד מחוץ לדלת שלו בליל כל הקדושים. לעזאזל, עכשיו הוא יתחיל לגמגם ולהסמיק ו-וואיה רק יצחק וייתן לו את התחושה הכי מתוקה בעולם. הוא ממהר להתעשת,לקום ולשים אגד-מדבק בזמן שוואיה מאיים בטון רציני ביותר ובהלמות אגרופים, "אם לא תפתח אני פורץ פנימה !". רגע לפניי שוואיה מסתער לתוך הבית,לבוש כרוח רפאים (סדין, חורים לעיניים בעורף ועוד חורים לעיניים במקום הנכון) איסומי פותח את הדלת ו-וואיה רץ פנימה ומתנגש בספה הלבנה שבמרכז הסלון. "מי תוקע ספה באמצע החדר ?" הוא שואל בעיניים מעורפלות שמנסות להתמקד באיסומי המצחקק מבעד לחורים. "אני",אומר איסומי ונשען על השיש. "למה באת בשעה כזאת, וואיה ?" "באתי בשביל להוציא אותך קצת מהבית" מחייך וואיה ומושיט לאיסומי שקית נייר מקושטת בדלעות עקומות. "תודה אבל ...." "בלי אבל,אנחנו יוצאים !" מכריז וואיה ואיסומי מסמיק. "אבל אין לי תחפושת !" קורא איסומי. וואיה ממצמץ ואז מחייך חיוך שובב. "הבאתי לך תחפושת." "ב-באמת ?" איסומי מרים מבט. וואיה מחטט כמה רגעים בשקית שלו ומוציא פפיון שחור ואוזניי חתול חומות-כהות. "מ-מה זה ?" מגמגם איסומי בחרדה קלה. רק שלא יגיד את זה , בבקשה, רק לא זה ... "זאת התחפושת שלך !" וואיה ממהר לתלות את הפפיון ולשים את האוזניים במקומן. "ל-לא, וואיה, אני לא יוצא בזה" איסומי מייחל להיבלע לתוך רצפת העץ ולצנוח לקומה התחתונה, אבל החיוך החביב של וואיה גורם לו להיאנח ולהסכים. "יש !" קורא וואיה ,תופס בידו של איסומי (ואיסומי מקבל צמרמורת נעימה שכזו, כמו הצמרמורת שילד מקבל כשהילדה שהוא מחבב נותנת לו נשיקת דובדבן מתוקה) וגורר אותו החוצה. חולפות שעתיים של שאלות "ממתק או תעלול" ואיסומי ו-וואיה מוצאים עצמם שוכבים על הדשא בפארק הסמוך לביתו של איסומי, תחת השמיים זרועיי הכוכבים, ושותקים יחד באופן הכי מושלם שקיים. "איסומי, ממה עשויים הכוכבים לדעתך ?" וואיה שובר את השתיקה ומסיר את התחפושת שלו, מחייך לעבר קבוצת כוכבים אחת. "מגז ואבק של כוכבים שמתו" עונה איסומי ברצינות תהומית ואצבעותיו משחקות בפפיון המשתלשל מצווארו. "אני חושב שאלו גחליליות שאיבדו את הדרך, ונשארו למעלה כי נוח להן שם" אומר וואיה ונשמע כמו ילד קטן ונאיבי (ואיסומי רוצה להאמין שוואיה יישאר הילד הקטן והנאיבי שלו לנצח). האצבעות של איסומי מסתבכות מעט בחוט הפפיון. "רוצה דלעת מסוכרת ?" שואל וואיה ושולף מהשקית המלאה שלו כמה פיסות כתומות מצופות סוכר. "לא תודה" אומר איסומי תוך כדי מאבק בפפיון הסורר. "תטעם, בבקשה" מתחנן וואיה ומרים את סנטרו של איסומי, שנשנק קלות ומרים מבט נבוך ומבוייש לעבר וואיה. "ב-בסדר." "יופי" וואיה נותן לאיסומי חתיכת דלעת מסוכרת, ואיסומי אוכל אותה בחיוך קטן. וואיה אוהב את ההסמקות והחיוכים והמבוכה של איסומי, כי זה נותן לו תחושה שאיסומי יכול להיות ילדותי מדי פעם, כמעט כמוהו. "זה נחמד" איסומי מחייך חיוך גדול יותר, ו-וואיה נותן לו עוד חתיכת דלעת מסוכרת. רגע לפניי שאיסומי מכניס את הדלעת לפה וואיה נוגס בה גם וגורם לשפתותיהם להיפגש. הם יושבים ככה דקה שנראית כמו נצח. "אז ממתק או תעלול, איסומי ?" צוחק וואיה כשהם מתנתקים. "ממתק."
