../images/Emo155.gifפרשת אחרי מות-שבת הגדול../images/Emo63.gif
בין ישראל לעמים אומרת לנו התורה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'". בכדי להאיר את ההוראה החשובה של האוניברסליזם של התורה שמציין פסוק זה, מצטט בעל התורה תמימה את הברייתא הבאה: "והתניא ר"מ אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ת"ל (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם". אנו עלולים להתפתות להביא כנגד הוראה זו, את ההוראה המפורסמת של הגמרא על הפסוק של יחזקאל הנביא: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם: אֲנִי, אֱלֹקֵֶיכֶם--נְאֻם, ד' אלקים". מה שמביא את התלמוד לומר "אתם קוריין אדם ואין אומות העולם (עובדי אלילים) קרויין אדם". בלא מעט מקומות אמוניים, מסיקים מכך מסקנה שגויה, שרק היהודים הינם בני אדם ושהגויים אינם כאלה. דבר זה מצביע בקרב חוגים אלו, בורות עצומה של האמונה המונותאיסטית, היינו באל אחד יחיד ומיוחד, שאינה אמונה באליל אחד. בורות המשתקפת גם מתוך הדיוק של המקורות שהם בחרו לצטט בצורה חלקית ולא מדוייקת. צריכים אנו לעיין בהערתם של בעלי התוספות בהקשר זה: "ישנו הבדל בין "אדם" ל"האדם". אדם ללא ה"א הידיעה, מציין את השושלת המשיחית שהולכת מאדם הראשון עד לבן אדם, שהינו כפוף לכלל המצוות של התורה. האדם באופן כללי, מציין את כל המין האנושי, שבאופן תיאורטי יכולים להיות כולם צדיקים לפי מצוות בני נוח. אולם, הפסוק ביחזקאל כולל את התואר אדם ולא האדם. אם כן פסוק זה מתייחס לישראל בלבד, בקשר לטומאת מת. מהתורה תמימה יכולים אנו ללמוד שני דברים עיקריים: אדם, ולא משנה מאיזה עם הוא, ומתעסק בתורה, הינו שווה לכהן הגדול. ואכן, הפסוק שלנו מכיל את המילה האדם, שמשמעו כל אדם, גם עובד עבודה זרה. השאלה האם יש להתיחס אל הגויים כאל עובדי אלילים, ביודעין ובלא יודעין, הינה בעיה אחרת. דבר זה נמצא גם תחת הביטוי של אומות העולם. כאן, אין משמעות ההוראה כזו שבדרך כלל מיוחסתת לעיסוק בתורה. כאן מדובר בקיומה של התורה באופן מעשי. היות וכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כלומר שהינו מקיימים. ולכן מייחס בעל התורה תמימה את הברייתא של בבא קמא שהבאנו לעיל, שמשווה כל אדם שעוסק בתורה לכהן הגדול עצמו, ולא לצדיק ששומר על שבע מצוות בני נח. הוא מתבסס בכך על דברי הרמב"ם המצוטט ע"י הדיין ר' חסדאי הלוי: "אין ספק שמי שמשיג את אמיתת עצמו ונפשו ע"י יושר המידות ובידיעת האמונה בבורא עולם הינו מיועד לעולם הבא. לכן אמרו חכמי האמת שאפילו נוכרי העוסק בתורה הינו ככהן גדול, כי מהותה ויעודה של תורת משה היא השגת אמיתת הגוף והנפש לפני הבורא. בזאת שבחה התורה את משה כמו שכתוב: והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". התורה תמימה מבסס את דעתו בקשר לבן נח על דברי התלמוד על הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" – ולא לפני אומות העולם, ואכן מלמדת אותנו הגמרא שכל המקומות שבהם נאמר על לא יהודי שעוסק בתורה, הכוונה לשבע מצוות בני נח. זאת כיון שהתורה מתיחסת מצד אחד לישראל המחוייב בתרי"ג מצוות של תורת משה, ומצד שני ללא יהודים שמקבלים עליהם כתורה את שבע מצוות בני נח. אכן עלינו לשים לב לכך שגימטריא של המילה כתר היא 620, כלומר המכלול של תרי"ג (613) בתוספת שבע מצוות בני נח. אחרים מוסיפים שיש 620 אותיות בעשרת הדברות. עלינו להפנים הוראה אוניברסיאליסטית זו בעיקר בשעה שהתבדלות מוגברת נראית כמשתלטת על החוגים האמוניים של הקהילה היהודית בתפוצות ובישראל עצמה. הוראה זו של התורה כמתייחסת במיוחד לישראל ויחד עם זאת לכל העולם כולו באה לידי ביטוי גם בפתגם שחיבר מרן הרב בהקשר לחודש ניסן: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד אביב העולם כולו", כיון שבפסח נוצרת המציאות של עם ישראל, כלומר מתגלה שישראל אינם אוסף של פרטים, אלא כלל סגולי בעל משמעות אלקית, נשמתית כוללת, שבה מתגלה שפרט גם בהיותו רחוק מהכלל, הינו בעצם חלק ממשי מאותו הכלל, כפי שבא לידי ביטוי בקרבן הפסח שהינו מצד אחד קרבן היחיד המובהק, אך הינו בעצם קרבן הציבור האולטימטיבי, כפי שמלמד אותנו הלל הזקן, ואשר על כן הינו דוחה את השבת. והיות וכך מתגלה לעולם כולו שישנה מציאות כזו שדבר האל מתגלה בעולם דרך אומה, והיות וביצאיתם ממצרים היו אמורים ישראל לא רק לגאול עצמם אלא לגאול את העולם כולו ממיצרי מצרים, מתברר שכל הרוצה להילוות אליהם יכולים, כפי שעשו הערב רב, והסכים משה להעלותם ממצרים. ובכך בא לידי ביטוי המאמץ והתקווה המשיחית שתבא ותושלם בבניין הבית בירושלים ובהקרבת הזבחים והפסחים בב"א. שבת שלום וחג פסח כשר ושמח
בין ישראל לעמים אומרת לנו התורה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'". בכדי להאיר את ההוראה החשובה של האוניברסליזם של התורה שמציין פסוק זה, מצטט בעל התורה תמימה את הברייתא הבאה: "והתניא ר"מ אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ת"ל (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם". אנו עלולים להתפתות להביא כנגד הוראה זו, את ההוראה המפורסמת של הגמרא על הפסוק של יחזקאל הנביא: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם: אֲנִי, אֱלֹקֵֶיכֶם--נְאֻם, ד' אלקים". מה שמביא את התלמוד לומר "אתם קוריין אדם ואין אומות העולם (עובדי אלילים) קרויין אדם". בלא מעט מקומות אמוניים, מסיקים מכך מסקנה שגויה, שרק היהודים הינם בני אדם ושהגויים אינם כאלה. דבר זה מצביע בקרב חוגים אלו, בורות עצומה של האמונה המונותאיסטית, היינו באל אחד יחיד ומיוחד, שאינה אמונה באליל אחד. בורות המשתקפת גם מתוך הדיוק של המקורות שהם בחרו לצטט בצורה חלקית ולא מדוייקת. צריכים אנו לעיין בהערתם של בעלי התוספות בהקשר זה: "ישנו הבדל בין "אדם" ל"האדם". אדם ללא ה"א הידיעה, מציין את השושלת המשיחית שהולכת מאדם הראשון עד לבן אדם, שהינו כפוף לכלל המצוות של התורה. האדם באופן כללי, מציין את כל המין האנושי, שבאופן תיאורטי יכולים להיות כולם צדיקים לפי מצוות בני נוח. אולם, הפסוק ביחזקאל כולל את התואר אדם ולא האדם. אם כן פסוק זה מתייחס לישראל בלבד, בקשר לטומאת מת. מהתורה תמימה יכולים אנו ללמוד שני דברים עיקריים: אדם, ולא משנה מאיזה עם הוא, ומתעסק בתורה, הינו שווה לכהן הגדול. ואכן, הפסוק שלנו מכיל את המילה האדם, שמשמעו כל אדם, גם עובד עבודה זרה. השאלה האם יש להתיחס אל הגויים כאל עובדי אלילים, ביודעין ובלא יודעין, הינה בעיה אחרת. דבר זה נמצא גם תחת הביטוי של אומות העולם. כאן, אין משמעות ההוראה כזו שבדרך כלל מיוחסתת לעיסוק בתורה. כאן מדובר בקיומה של התורה באופן מעשי. היות וכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כלומר שהינו מקיימים. ולכן מייחס בעל התורה תמימה את הברייתא של בבא קמא שהבאנו לעיל, שמשווה כל אדם שעוסק בתורה לכהן הגדול עצמו, ולא לצדיק ששומר על שבע מצוות בני נח. הוא מתבסס בכך על דברי הרמב"ם המצוטט ע"י הדיין ר' חסדאי הלוי: "אין ספק שמי שמשיג את אמיתת עצמו ונפשו ע"י יושר המידות ובידיעת האמונה בבורא עולם הינו מיועד לעולם הבא. לכן אמרו חכמי האמת שאפילו נוכרי העוסק בתורה הינו ככהן גדול, כי מהותה ויעודה של תורת משה היא השגת אמיתת הגוף והנפש לפני הבורא. בזאת שבחה התורה את משה כמו שכתוב: והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". התורה תמימה מבסס את דעתו בקשר לבן נח על דברי התלמוד על הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" – ולא לפני אומות העולם, ואכן מלמדת אותנו הגמרא שכל המקומות שבהם נאמר על לא יהודי שעוסק בתורה, הכוונה לשבע מצוות בני נח. זאת כיון שהתורה מתיחסת מצד אחד לישראל המחוייב בתרי"ג מצוות של תורת משה, ומצד שני ללא יהודים שמקבלים עליהם כתורה את שבע מצוות בני נח. אכן עלינו לשים לב לכך שגימטריא של המילה כתר היא 620, כלומר המכלול של תרי"ג (613) בתוספת שבע מצוות בני נח. אחרים מוסיפים שיש 620 אותיות בעשרת הדברות. עלינו להפנים הוראה אוניברסיאליסטית זו בעיקר בשעה שהתבדלות מוגברת נראית כמשתלטת על החוגים האמוניים של הקהילה היהודית בתפוצות ובישראל עצמה. הוראה זו של התורה כמתייחסת במיוחד לישראל ויחד עם זאת לכל העולם כולו באה לידי ביטוי גם בפתגם שחיבר מרן הרב בהקשר לחודש ניסן: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד אביב העולם כולו", כיון שבפסח נוצרת המציאות של עם ישראל, כלומר מתגלה שישראל אינם אוסף של פרטים, אלא כלל סגולי בעל משמעות אלקית, נשמתית כוללת, שבה מתגלה שפרט גם בהיותו רחוק מהכלל, הינו בעצם חלק ממשי מאותו הכלל, כפי שבא לידי ביטוי בקרבן הפסח שהינו מצד אחד קרבן היחיד המובהק, אך הינו בעצם קרבן הציבור האולטימטיבי, כפי שמלמד אותנו הלל הזקן, ואשר על כן הינו דוחה את השבת. והיות וכך מתגלה לעולם כולו שישנה מציאות כזו שדבר האל מתגלה בעולם דרך אומה, והיות וביצאיתם ממצרים היו אמורים ישראל לא רק לגאול עצמם אלא לגאול את העולם כולו ממיצרי מצרים, מתברר שכל הרוצה להילוות אליהם יכולים, כפי שעשו הערב רב, והסכים משה להעלותם ממצרים. ובכך בא לידי ביטוי המאמץ והתקווה המשיחית שתבא ותושלם בבניין הבית בירושלים ובהקרבת הזבחים והפסחים בב"א. שבת שלום וחג פסח כשר ושמח