../images/Emo182.gifאנחנו יודעים לחיות?../images/Emo182.gif
מצאתי את המאמר המעניין הזה ואלה שאלות שכולם שואלים את עצמם, האם אנחנו יודעים לחיות. מה דעכם על זה? תודה מבז
לדעת לחיות האם אנו יודעים לחיות? האם האנשים סביבנו יודעים לחיות? ומה זה אומר בכלל: "לדעת לחיות"? ובכן שתי המלים הללו אומרות שקיים הבדל בין 'לחיות' ו'לדעת לחיות'. הן אומרות שיש כאלה ש'יודעים לחיות' וכאלה שלא. וכי לא די בלחיות צריך גם לדעת כיצד לעשות זאת. הדבר נכון גם במישורים פחותים וחלקיים יותר, למשל: - לא די לשמוע, כדי לקלוט את שנאמר צריך גם להאזין, להקשיב. - לא די להסתכל, כדי לראות צריך גם להתבונן. - לא די לדבר, כדי להידבר, צריך לשוחח. קל לקחת כמובן מאליו כי השמיעה היא גם האזנה ('אתה מקשיב'? 'ודאי שאני מקשיב, אני יכול לחזור על כל מילה') וכי כל מי שיש לו אזניים - שומע, כל מי שיש לו עיניים – רואה, וכל מי מדבר – משוחח. ועל אותו משקל; לא כל מי שקיים – חי, (דהיינו, חווה את חווית החיים במלואה). וכפי שבהסתכלות שטחית קל להחמיץ את הליבה של זה שאנו מביטים בו, כך בחיים; קל לפספס אותם, לעבור דרכם בהסח דעת. להתייחס לקצפת שמעל ובשוליים, ולהחמיץ בכך את העיקר ואת הלב. בחיים יש רמות; רמות של עומק, של מודעות. ובדרך כלל אין אנו נחפזים לשפוט ולקטלג אדם זה ואחר; מי הוא זה שחי חייו לעומק או מתוך מודעות ומי חי אותם מתוך חיפוף קליל ושטחי, מעביר ימיו מיום ליום, מעיסוק לעיסוק, אך לא מתפנה להפוך את את הקיום שלו לחוויה כוללת וסוחפת, עם מרכז כובד פועם ומקרין, בעל משמעות וערך פנימי. זה לא נחשב מקובל לעשות זאת. הנחת העבודה המקובלת היא שכולם חיים, לכולם חיים מלאים, וכל אחד עושה את זה בסגנון שלו, מי אנו שנשפוט. אך האם אלה החיים? החיים בהא הידיעה, או התחליף הזול והזמין שמצאנו למה שחשבנו פעם שיהיו חיינו. והאמת שכה קל להעביר ימינו משיא קטן אחד לשני, שיאים שביניהם משתרעים תהומות ומדבריות של ישימון וכלום. אותם שיאים קטנים של: ריגוש, עניין, אהבה, גירוי או מצוקה – מחפים ומפצים על הכלום ששורר ביניהם ומתחתם. ואלה הם חיינו; כל אותם חללים עקרים וסתמיים שבהם לא מתרחש כלום, אלה הם חיינו, והשיאים (גם שיאי הגאות גם שיאי השפל) הם מה שמחלץ אותנו מלפגוש ולהודות בקיום המאסיבי של ההעדרות והריקנות, שהם הם, כאמור, רב הזמן, חיינו. אך 'לדעת לחיות' הוא לא בהכרח למלא את החלל המתמשך הזה שבין השיאים מכל הבא ליד; סעודת החג המשפחתית, מריבה קשה, סטוץ, מאכל חדש, תכנית מרתקת בטלויזיה, ספר טוב, או אוברדרפט - אף לא בתוכן או במשמעות או בערכים, אלא בדינמיקה פנימית, זורמת ומתפרצת שנוכחת שם כל הזמן, כמו כספית במדחום, או דם בעורקים; זורם, חם, מלא חיוניות ועוצמה שקטה. נוכחות שגם כשכלום לא קורה היא שם, כתנין ענקי מתחת למי אגם שלווים. אם כן, 'לדעת לחיות' זה יותר לדעת במובן התנכי, זה של תודעה רוחשת חיים, מעניקה חיים. תודעה שידיעתה מלאה בנוכחות לא אינטלקטואלית, אלא נוכחות דינמית; לדעת במובן של ליצור חיים. והאספקט הזה של לחיות את החיים מתוך יצירה מתמדת שלהם יש מאין – חסר לרב. אנו רק נראים חיים; פועלים, משתוקקים וכו', אך כל זה מונע ומופעל מהעדרם של החיים מן הריקנות שזורקת אותנו לכסות אותה במשהו ומהר, כמו עירום מבייש בפרהסיה. ובינתיים אנו ממתינים, מחכים להתאהבות שתמלא את החסר, לריגוש הבא וכו', אך כל אלה מתרחשים פחות ופחות ככל שאדם מתקרב לגיל העמידה. כי מגיל מסויים ואילך החיים מספקים פחות ופחות גירויים וריגושים. כשמתבוננים על אנשים מתבגרים, אלה המתחילים להתקרב לגיל העמידה, רואים אותם שוקעים בתוכם (כמו סופלה שהוצא מתנור הגירויים החיצוניים), שוקעים לתוך החלל של העדר חייהם. ומאז חיים אותם במין סידרה מכאנית של פעולות אוטומטיות וסמי-אוטומטיות. כשבין פעולה לפעילות, מחכים לגודו (סמואל בקט), מסדרים את הכיסאות לאורחים שכבר לא יבואו (יוג'ין יונסקו) או יורדים האחד לחיי השני (ז'אן פול סארטר, חנוך לוין). ובתוך כל זה, אין מי שיזכיר את ההעדר הנורא הזה של החיים שאנשים אינם חיים אותם. כפי שעשה הילד בבגדי המלך החדשים. מישהו שיצביע על ההונאה הזו, על החיפוי הכוזב של 'הנה אלה הם חיי', (עבודה, ילדים, תחביבים, תחומי עניין, חובות, מטלות, סידורים, חברים וכו'). וגם אף אחד לא בא לשאול משהו כמו: 'אז אלה החיים שלך?' או 'לזה ציפית'? 'או האם לחיים שלך אתה קורא 'חיים'? או שזה הדבר הטוב ביותר (יחסית) שניתן לעשות בהעדרם'? ויש אנשים שעושים מאמצים כדי לא לשקוע לכלום. הם קוראים ספרים, הולכים לסדנאות, אך משום מה בסופו של דבר, אף אחד מאלה לא מסובב את המפתח בסויץ' של מכונית חייהם. סויץ' שמדליק את המנוע של החיים הפנימיים.
מצאתי את המאמר המעניין הזה ואלה שאלות שכולם שואלים את עצמם, האם אנחנו יודעים לחיות. מה דעכם על זה? תודה מבז
לדעת לחיות האם אנו יודעים לחיות? האם האנשים סביבנו יודעים לחיות? ומה זה אומר בכלל: "לדעת לחיות"? ובכן שתי המלים הללו אומרות שקיים הבדל בין 'לחיות' ו'לדעת לחיות'. הן אומרות שיש כאלה ש'יודעים לחיות' וכאלה שלא. וכי לא די בלחיות צריך גם לדעת כיצד לעשות זאת. הדבר נכון גם במישורים פחותים וחלקיים יותר, למשל: - לא די לשמוע, כדי לקלוט את שנאמר צריך גם להאזין, להקשיב. - לא די להסתכל, כדי לראות צריך גם להתבונן. - לא די לדבר, כדי להידבר, צריך לשוחח. קל לקחת כמובן מאליו כי השמיעה היא גם האזנה ('אתה מקשיב'? 'ודאי שאני מקשיב, אני יכול לחזור על כל מילה') וכי כל מי שיש לו אזניים - שומע, כל מי שיש לו עיניים – רואה, וכל מי מדבר – משוחח. ועל אותו משקל; לא כל מי שקיים – חי, (דהיינו, חווה את חווית החיים במלואה). וכפי שבהסתכלות שטחית קל להחמיץ את הליבה של זה שאנו מביטים בו, כך בחיים; קל לפספס אותם, לעבור דרכם בהסח דעת. להתייחס לקצפת שמעל ובשוליים, ולהחמיץ בכך את העיקר ואת הלב. בחיים יש רמות; רמות של עומק, של מודעות. ובדרך כלל אין אנו נחפזים לשפוט ולקטלג אדם זה ואחר; מי הוא זה שחי חייו לעומק או מתוך מודעות ומי חי אותם מתוך חיפוף קליל ושטחי, מעביר ימיו מיום ליום, מעיסוק לעיסוק, אך לא מתפנה להפוך את את הקיום שלו לחוויה כוללת וסוחפת, עם מרכז כובד פועם ומקרין, בעל משמעות וערך פנימי. זה לא נחשב מקובל לעשות זאת. הנחת העבודה המקובלת היא שכולם חיים, לכולם חיים מלאים, וכל אחד עושה את זה בסגנון שלו, מי אנו שנשפוט. אך האם אלה החיים? החיים בהא הידיעה, או התחליף הזול והזמין שמצאנו למה שחשבנו פעם שיהיו חיינו. והאמת שכה קל להעביר ימינו משיא קטן אחד לשני, שיאים שביניהם משתרעים תהומות ומדבריות של ישימון וכלום. אותם שיאים קטנים של: ריגוש, עניין, אהבה, גירוי או מצוקה – מחפים ומפצים על הכלום ששורר ביניהם ומתחתם. ואלה הם חיינו; כל אותם חללים עקרים וסתמיים שבהם לא מתרחש כלום, אלה הם חיינו, והשיאים (גם שיאי הגאות גם שיאי השפל) הם מה שמחלץ אותנו מלפגוש ולהודות בקיום המאסיבי של ההעדרות והריקנות, שהם הם, כאמור, רב הזמן, חיינו. אך 'לדעת לחיות' הוא לא בהכרח למלא את החלל המתמשך הזה שבין השיאים מכל הבא ליד; סעודת החג המשפחתית, מריבה קשה, סטוץ, מאכל חדש, תכנית מרתקת בטלויזיה, ספר טוב, או אוברדרפט - אף לא בתוכן או במשמעות או בערכים, אלא בדינמיקה פנימית, זורמת ומתפרצת שנוכחת שם כל הזמן, כמו כספית במדחום, או דם בעורקים; זורם, חם, מלא חיוניות ועוצמה שקטה. נוכחות שגם כשכלום לא קורה היא שם, כתנין ענקי מתחת למי אגם שלווים. אם כן, 'לדעת לחיות' זה יותר לדעת במובן התנכי, זה של תודעה רוחשת חיים, מעניקה חיים. תודעה שידיעתה מלאה בנוכחות לא אינטלקטואלית, אלא נוכחות דינמית; לדעת במובן של ליצור חיים. והאספקט הזה של לחיות את החיים מתוך יצירה מתמדת שלהם יש מאין – חסר לרב. אנו רק נראים חיים; פועלים, משתוקקים וכו', אך כל זה מונע ומופעל מהעדרם של החיים מן הריקנות שזורקת אותנו לכסות אותה במשהו ומהר, כמו עירום מבייש בפרהסיה. ובינתיים אנו ממתינים, מחכים להתאהבות שתמלא את החסר, לריגוש הבא וכו', אך כל אלה מתרחשים פחות ופחות ככל שאדם מתקרב לגיל העמידה. כי מגיל מסויים ואילך החיים מספקים פחות ופחות גירויים וריגושים. כשמתבוננים על אנשים מתבגרים, אלה המתחילים להתקרב לגיל העמידה, רואים אותם שוקעים בתוכם (כמו סופלה שהוצא מתנור הגירויים החיצוניים), שוקעים לתוך החלל של העדר חייהם. ומאז חיים אותם במין סידרה מכאנית של פעולות אוטומטיות וסמי-אוטומטיות. כשבין פעולה לפעילות, מחכים לגודו (סמואל בקט), מסדרים את הכיסאות לאורחים שכבר לא יבואו (יוג'ין יונסקו) או יורדים האחד לחיי השני (ז'אן פול סארטר, חנוך לוין). ובתוך כל זה, אין מי שיזכיר את ההעדר הנורא הזה של החיים שאנשים אינם חיים אותם. כפי שעשה הילד בבגדי המלך החדשים. מישהו שיצביע על ההונאה הזו, על החיפוי הכוזב של 'הנה אלה הם חיי', (עבודה, ילדים, תחביבים, תחומי עניין, חובות, מטלות, סידורים, חברים וכו'). וגם אף אחד לא בא לשאול משהו כמו: 'אז אלה החיים שלך?' או 'לזה ציפית'? 'או האם לחיים שלך אתה קורא 'חיים'? או שזה הדבר הטוב ביותר (יחסית) שניתן לעשות בהעדרם'? ויש אנשים שעושים מאמצים כדי לא לשקוע לכלום. הם קוראים ספרים, הולכים לסדנאות, אך משום מה בסופו של דבר, אף אחד מאלה לא מסובב את המפתח בסויץ' של מכונית חייהם. סויץ' שמדליק את המנוע של החיים הפנימיים.