מחקרי ההפרכה העלו טענה אחרת
לפי המאמר המקורי, בספר בראשית הוצפנו צירופים בשכיחות גבוהה יותר מאשר בטקסטים אחרים, בכללם יתר ספרי התנ"ך. הטענה הנגדית היתה, שאותם צירופים לא נמצאו במקרה, אלא הם "נתפרו" במיוחד. זאת אומרת, שאם, למשל, נמצאה שם המילה "תאומים" בהצלבה עם המילה "נפילה" (דוגמא פיקטיבית, שהרי המאמר התפרסם לפני האסון), אז זה קרה אחרי שנוסו כל מיני צפנים אחרים, למשל "תאמים" (בכתיב חסר) או "התרסקות". במילים אחרות, לא היתה רשימה נייטרלית של שמות ומילים שנסרקו בטקסטים רבים, אך נמצאו רק בספר בראשית, אלא השמות והמילים נבררו, אולי אפילו באופן לא מודע, כך שרשימת "הצפנים" הורכבה רק מהצירופים שאכן נמצאו בספר בראשית בשלבי הבדיקה. מכאן ברור, שאין כל מניעה לבצע אותו תרגיל עם כל טקסט אחר בסדר גודל דומה. ואם אתה מתקשה לקבל הפרכה סטטיסטית, שמא תקבל הפרכה לשונית: למרות כל ההקפדה, במרוצת הדורות (וההעתקות) הכתיב המקראי "התמלא", קרי, נוספו לו ו"וים ויו"דים במקומות שלא היו בו קודם. למשל, המילה 'איש' מאוד שכיחה בתנ"ך. והיא תמיד נכתבת כך: אל"ף-יו"ד-שי"ן. אותה מילה מופיעה שלוש פעמים בכתובת השילוח (תקופת חזקיהו המלך, סביבות 700 לפנה"ס), ובכולן היא נכתבת אל"ף-שי"ן. פירוש הדבר, שבתקופת המקרא כנראה נהגו לכתוב 'איש' בכתיב חסר - 'אש', והיו"ד נוספה מאוחר יותר, בהעתקות. חשוב לזכור, שהטקסט המקראי נתקדש לאותיותיו רק בתקופת המשנה! דוגמא נוספת, המילה 'לוחות' מופיעה כמה וכמה פעמים בתורה (בהקשר של לוחות הברית). אך לעולם לא תמצא אותה בכתיב הזה, אלא באחד משלושה כתיבים אחרים: 'לוחת' או 'לחות' או 'לחת'. חוסר העקביות הזה חסר היגיון לחלוטין, אלא אם מקבלים שהמעתיקים פה ושם "מילאו" את הכתיב. (מעניין, שהם הוסיפו ו"ו אחרי הלמ"ד או אחרי החי"ת; לעולם לא אחרי שתיהן. כנראה זה נראה להם מלא מדי...) הנקודה החשובה היא, שהכתיב המקראי בגרסתו הנוכחית, חסר ככל שיהיה, כנראה עדיין הרבה יותר מלא מהכתיב המקורי. ממילא אין שום משמעות לצפנים שנמצאו בנוסח משובש זה.
