../images/Emo129.gifליל הסתיו הראשון.../images/Emo141.gif
זה ליל הסתיו הראשון שלו. עיניו נפקחו סוף-סוף, מתזזות במהירות וסורקות את האפלה, כה חשוכה ולא מובנת. הוא הרים ידיו ומישש את ארון הקבורה, מחפש אחר ידית הזהב ליציאה, כשלפתע ידו פגשה בה. רעד של קור עבר בגופו הצנום והקשה כקרח. הוא הרגיש את זה, את הרעב האין סופי. התאווה לרצח. הכול רץ בראשו כסרט אלים ומענג כשטיפות ארגמן נוזלות מזווית פיו. הוא החל להתרומם, פותח את הארון בחריקה רעשנית וצורמת. אבק התפזר לכל עבר וערפל את חלל החדר כשהוא ניצב בדיוק באמצעו. עיניו שחורות כלילה וצבע עורו לבן כסיד, שערו כצבע אדמה ובגדיו כגלימות החשכה. הוא התנשף בכבדות, מבין לאט-לאט שהאוויר לא נחוץ לו. הוא יצא מארון הקבורה וסקר את חלל החדר. הקירות היו כצבע האפר וחלון אחד ניצב על הקיר הצפוני, ממש מולו, החדר מרובע להפליא. הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת היחידה שניצבה לצד החלון, פותח גם אותה בחריקה מחרישת אוזניים. הוא יצא מהחדר בלהיטות כשלפתע כאב חד פילח את בטנו והוא התקפל כעובר על רצפת הבטון. ראשו נשמט אחורנית והוא רואה נערה, נערה יפיפייה שקשורה בחבלי ורדים בצורת איקס על קיר הבטון שבחצר. הוא עצם את עיניו בחוזקה והחל לצווח כאילו לא יהיה מחר, מבין מה הוא, מבין מה קרה ונזכר בהכל. הכאב פילח את חניכיו, ניביו התארכו במהרה והרעב גבר עוד יותר כשהריח את דמה של הנערה. הוא זחל קדימה במהירות עצומה, לא עוצר לרגע, צווח מכאב ותופס ברגלה, מושך בחוזקה. הנערה צעקה בכאב, בזריזות היא מרעידה ומזיזה את כול גופה בפחד. מנסה לנתק אותו ממנה, ללא הצלחה מרובה. הוא עזב אותה והתחיל להתיישר, לפתע תופס בשמלתה ומטפס עליה. פניו היו מול פניה, נשימותיה מואצות, נושפת מול שפתיו שהיו סנטימטר משלה. "בבקשה, אל... אל תפגע בי". לחשה בקול נשי וגבוה. הוא חייך והעביר את ידו בשערה, לא בטוח עדיין מה הוא יעשה בה. העביר את אפו על שלה, מריח את ריחה המתוק כזר ורדים צחור. "אני לא", הוא לחש לה בחזרה, מעביר את לשונו על צווארה הרך והארוך, מלטף את כתפייה בחום – ככל שיכל. "את תהיי שלי". הוא החליט לאחר מחשבה מרובה של מספר דקות. "ל-למה אתה מתכוון?" שאלה, מביטה בעיניו, הפחד התחיל להתנדף לאט-לאט מגופה, מה שגרם לו להתבלבל עוד יותר. "אני מתכוון לזה שאת תהיי שלי, לעולמים". הסביר לה, "את לא מפחדת?" שאל, מרגיש כל רגע איך רעבו גובר אליה - אך הוא לא רוצה לקחת את נשמתה. "אני מפחדת, בחיים לא פחדתי כמו שאני מפחדת. אבל אתה נותן לי הרגשה של בטחון". התוודתה בפניו, ניראת שלווה מעט, מכושפת. הוא חייך חיוך מרוצה, "אני שמח לשמוע", אמר לה, תופס בראשה ומזיז אותו בעדינות הצידה, בוחן את צווארה בתאווה. "תקשיבי לי, מהיום אנחנו ביחד, רק את ואני". אמר לה ועזב אותה, מתחיל לפרום את חבלי הורדים שסביב מפרקי ידייה המדממות ולאחר מכן, פונה לרגליה, משחרר אותה לגמרי ונותן לה להשתרע על גופו. הוא ליטף את גופה והניח אותה על האדמה, נושק קלות לשפתיה."מיד זה יעבור ואז הכול יהיה בסדר". הבטיח לה וסגר את עינייה. הוא לא היה אכזר כמו שיוצרו חשב שהוא יהיה, הוא היה שונה, הוא תמיד יהיה שונה. הוא הסיט שוב את צווארה הצידה, מעביר את אפו וניביו כבר היו מוכנים לנעיצה. תופס בה בחוזקה שלא תזוז ונועץ את ניביו בצווארה הרך להפליא, שותה את דמה המתוק עוד ועוד, לא מסוגל להפסיק. הוא הרגיש איך הוא מתמלא בכוח, איך הוא מרגיש הרבה יותר טוב, איך הוא נהנה מטעמה המתקתק, לא מסוגל להפסיק לשתות, עד שנשמתה כמעט פרחה למרומים. הוא הפסיק במהירות, נועץ את ניביו בידו ומקרב לשפתיה, מכניס לפיה ומשקה אותה בזריזות. "אני מצטער! אל תלכי לי". התחנן ביבבות והדם החל לנזול במורד גרונה, מתחילה להתמלא מעט ואז נחנקת. הוא הוציא מפיה את ידו ואחז בראשה, מלטף את שערה, "זה יקרה, זה יקרה בליל הסתיו הראשון שלך". לחש לאוזנה ונשא אותה לכיוון החדר, מכניס אותה לארון הקבורה שלו וסוגר אותה בפנים. "כשתתעוררי, אני אהיה פה וגם החשכה. זה יהיה ליל הסתיו הראשון שלנו". אמר וליטף את אבן ארון הקבורה, מתרחק ויוצא לצוד בראש ובראשונה בשבילה, ולאחר מכן עבורו.
היו'ש חובזים קטנים שגולשים בפורום. D: אז כמו שכולם כבר יודעים, פה תכלו לפרסם את כול היצירות שלכם.
~בלה בלה בלה. אני כבר מרגישה כמו פטיפון שבור.~בפעם ה1000.
מהסיפור עד לפאנפיק עד לוואנשוט ולשירים. אנחנו נקבל הכול כברכה.
אז היום רישמית הפינה נפתחת בפעם התשיעית! ואוו! כן, אני ממשיכה לספור! והזמן פשוט רץ!
היא תפתח כול יום רביעי וכול פעם תוכלו לפרסם דבר אחד בלבד.
אלה עם יש לכם גם וואנשוט\שיר וגם סיפור\פאנפיק - שאז תוכלו לפרסם את שתהם אבל פרק אחד מהסיפור\פאנפיק, וכמובן וואנשוט\שיר אחד. בהצלחה לכולם ותהנו, תקרא ותשתפו!
