אמא חדשה באתר

Lina nj

New member
../images/Emo24.gif אמא חדשה באתר

שבת שלום לכולכם! רק היום גיליתי את הפורום הנפלא הזה, ואני מבקשת להצטרף למשפחה היפה של הפורום. גם לי יש ילדה מתוקה בת כשנתיים, ובעתיד קרוב - עוד זעטוט אחד. אנחנו גרנו במשך שנה בבוסטון, היה נחמד מאוד, אך בספטמבר של השנה שעברה נאלצנו להפרד מחברינו היקרים ולעבור לניו ג´רסי. ראיתי שהרבה הורים דואגים בגלל ריבוי השפות, שילדיהם נאלצים להתמודד עמן. אנחנו כבר התגברנו על הקושי הזה (טלי מדברת עברית ורוסית די חלק, ומתחילה לפטפט באנגלית). הבעיה שלנו - תגובתה הקשה לנדודינו הרבים: טלי נולדה ביפן, כשהייתה בת שנה עברנו לבןסטון, פלוס המעבר האחרון לניו ג´רסי. פלוס הביקורים לארץ וביקורי הקרובים כאן - כל פגישה מסתיימת בפרידה, ולבה הקטן נשבר בכל פעם עד אין קץ. היא נעשתה כעסנית מאוד. אני כותבת ובוכה - אמי עוזבת ביום א´ אחרי שהייה נפלאה של חודשיים. התחלתי לדבר איתה על זה, והיא כבר נעשתה מתוחה ולא מניחה לסבתא לשניה. מה אתם עושים, איך אתם מתמודדים עם זה?
תודה
 
הי לינה ../images/Emo24.gif

לא אוכל ליעץ לך, כי לא נתקלתי בבעיות מסוג זה. רק רציתי לכתוב: ברוכה הבאה!
 

יורי CA

New member
אח, אין כמו יסורי מצפון

נראה לי שאת מעמיסה על עצמך קצת יותר מדי. כמה שזכור לי (ואולי אני טועה כי עבר קצת זמן מאז שהיתה לי ילדה בת שנתיים) הדבר הכי חשוב בשנתיים הראשונות מבחינת יציבות זה התא המשפחתי הקרוב, ובמיוחד האמא. כל עוד את בסביבה כל הזמן, המעבר מיפן לבוסטון או לניו ג´רסי הוא פחות משמעותי. הטלטלה הרצינית מבחינתה תהיה, כמובן, התוספת של עוד אח בבית, וגם על זה יהיו לך טונות של יסורי מצפון.
 
ברוכה הבאה לינה ../images/Emo24.gif

גם אני בניו ג´רזי. אני לא כל כך יודעת מה לייעץ, אבל אני חושבת שאת לא צריכה להיות כל כך קשה עם עצמך... אני בטוחה שטלי תסתגל, ואולי אם תשני קצת את הגישה, ותלמדו שתיכן להתייחס לזה כמו אל חוויה, היא תקלוט ממך פחות כאב ויותר שמחה! בכל מקרה אני שמחה לראות אותך איתנו, ואולי ההורים הותיקים יותר בפורום יוכלו לתת עצות יותר טובות.
 
לינה - כמה מוכר ../images/Emo24.gif (ארוך...)

גם אצלינו הרבה מעברים, והיו גם הרבה קשיים בפרידות. הגענו למצב שבו ברגע שאמרנו לאביגיל שהולכים - היא הגיבה בהתעלמות ממי שעמדנו להפרד ממנו. ובטח לא היתה אומרת שלום או מנופפת ביד. פשוט היתה פוסחת על הפרידה ומתעלמת ממנה. זה לגמרי מובן והגיוני מפני שנורא קשה להפרד, במיוחד מאנשים שקשורים אליהם. לאביגיל יש קשר חזק מאד עם סבתא שלה, שמשקיעה ומבקרת אותנו בכל מקום לעיתים תכופות. אני חושבת שלא צריך ללחוץ על הקטע של הפרידה עצמה. לא רוצה להגיד שלום? לא צריך. זה אולי לא כל כך מנומס, אבל אפשר להגיד שלום במקומה, ולתת לה לפסוח על השלב הזה עד שתלמד להתמודד אתו לבד. איך להתמודד?
אפשר לתת מזכרות. לפני שסבתא עוזבת היא משאירה לאביגיל חפץ שעליו אביגיל צריכה לשמור עד שהן נפגשות שוב (אולי מחרוזת או צמיד או תמונה - משהו שאפשר לקחת לכל מקום ולגעת בו, או להרדם אתו). אפשר גם להתחלף במזכרות - גם הבת שלך יכולה לתת לסבתא משהו שתשמור עליו.
יש לאביגיל אלבום תמונות עם תמונות של אנשים אהובים והוא נמצא במקום נגיש והיא יכולה להסתכל בו מתי שהיא רוצה.
סבא וסבתא הקליטו כמה וכמה קלטות (אודיאו) שבהם הם מקריאים לאביגיל סיפורים מספרים שיש לה. הקלטות האלה הן להיט אצלינו - מקשיבים להן לפני השינה או באוטו בנסיעות. חלק מהקלטות מוקלטות עם אביגיל ושומעים בהן גם את הקול שלה, והן מהוות נחמה אמיתית כשעצוב.
לסכם עם סבתא מראש שהיא תתקשר כשתגיע לארץ, ותספר לטלי משהו וטלי תספר לה משהו משלה
לתת לזמן לעשות את שלו. אם טלי תחווה כמה וכמה פרידות ופגישות מחדש עם אותו אדם היא תלמד לאט לאט להתגבר על הכאב
לקבל את הכאב של טלי ולא להכחיש אותו או להסתיר אותו. פרידה זה כואב. גם לנו - לא? נזכרתי במשהו: באחת הפעמים הראשונות שסבתא בקרה אותנו, הבנו שאביגיל מתחילה להתגבר על הקשיים שלה בפרידה כשהיא בכתה כשסבתא נסעה. היא בכתה כל הדרך מתחנת הרכבת חזרה הביתה. זה היה עצוב, אבל במידה מסויימת גם שמח (בשבילי). בדיוק באותו ביקור סבתא קנתה יחד עם אביגיל זרעים של פרחים מסוגים שונים. יום לאחר שסבתא נסעה זרענו את הפרחים באדנית, ובמשך הזמן עקבנו אחרי הנביטה והפריחה ודיווחנו לסבתא מה קורה. זו היתה חוויה מאוד טובה
. אולי תנסו? בהצלחה וסבלנות, יהיה בסדר.
 
למעלה