סיפור ליום השנה של רבי שלמה קרליבך
מספר ר` יעקב הרשלר: באחד הימים נתבקשתי על ידי ר` שלמה להסיעו ברכבי לכמה סידורים במרכז תל אביב, ומכיון שמקום חניה בלב העיר הגדולה דבר לא שכיח, הוא החננו את המכונית היכן שהחננו, וצעדנו כברת דרך ארוכה מרחוב לרחוב, עד שהגענו למחוז חפצינו. והימים ימי תמוז, השמש יוקדת על הקרקע, והחום כבד מנשוא. בעוברינו באחת הסמטאות, ישב שם קבצן אחד בתוך הררי סמרטוטים ופשט ידו לכל עובר אורח, אשר נקלע לד` אמותיו. כשהבחנו בו. חיטטנו בכיסים לחפש כסף כדי לתת לו, אלא שנתברר לנו, שאת כל כספינו השארנו באוטו. לאחר חיפושים מאומצים מצא ר` שלמה בין ניירותיו שטר של חמישים שקלים, ותחבו לעני בידו, והמשכנו בדרכינו. ויהי מקץ כמה שעות, בחוזרינו את הדרך הארוכה תחת שמש הצהריים הקודחת, תקפני צימאון גדול וכמעט דבקה לשוני לחיכי. אמרתי בליבי: "זו מצוה וזו שכרה?" נתן אדם את כספו לצדקה, ועתה תקף עליו הצמא, ואין הוא יכול לקנות משקה כדי להרטיב את גרונו היבש. אלא אתה למד, כי דרכי הקב"ה נסתרות המה... ובעודי מהרהר בדברים, לפתע אומר לי ר` שלמה: ר` יענקל, צא וראה מה גדולה ונשגבה הצדקה שעשינו בבוקר: הן החום עז ככבשן, והארץ רותחת כקדירה, ודאי נתעטף הקבצן בשעה זו בצמא וביובש, ובזכות השקלים שנתנו לו, יוכל עתה לקנות לו משקה, לשתותו לרוויה, ולהחיות את נפשו...