אז במיוחד בשבילך....
זה הסיפור שלי: ואני רק רוצה להגיד שלמרות שהוא מבוסס ביחלקו על זכרונות שלי אמא שלי לחלוטין חיה וקיימת.... ותבינו בהמשך... ועכשיו לסיפור: "מה זה כשאומרים שמישהו מת?" את זוכרת אמא איך ניסית להסביר לי. הייתי רק בת 5 ולא רציתי להבין. אמרת לי שהלב שלה היה חולה והיה לו קשה להפעיל את כל הגוף, אז הוא הפסיק לעבוד ובגלל זה סבתא מתה. אבל לא הבנתי מדוע - הרי גם אני הייתי חולה ואת וסבתא טיפלתן בי והבראתי וחזרתי לגן אחרי שלושה ימים. למה אי אפשר לטפל בסבתא עד שתבריא ותבוא שוב. ניסית להסביר לי שמחלתה של סבתא היתה שונה, ושעכשיו היא בגן עדן עם המלאכים ושהיא לא תבוא יותר, אבל תמיד תהיה שם למעלה ותצפה בנו. גם את זה לא הבנתי - כי אם היא בגן עדן אז היא תוכל לחזור לבקר כשהיא תרצה, לא? חשבתי שעשיתי משהוא רע וסבתא כל כך כועסת עלי, שהיא לא רוצה לבוא יותר. אמרת לי שסבתא לא כועסת. ושאף אחד לא אשם – זה היה פשוט זמנה ללכת, וככה זה. אח"כ לקחת אותי לגן, ואמרת משהו לגננת בלי שאני אשמע מה את אומרת. נישקת אותי והלכת לדרכך. כשחזרת לקחת אותי, עינייך היו אדומות ונפוחות והחולצה שלך היתה קרועה. וכשהגענו הביתה היו שם כל האנשים האלה. אני זוכרת המון אנשים. כל הזמן אנשים יוצאים ונכנסים. ואני לא הכרתי את רובם, ואת אמא, חייכת אליהם ודיברת איתם והבאת שתיה וכיבוד. מאז עברו שנים רבות ועכשיו אמא, עכשיו אני עושה אותו דבר. רק שעכשיו זו לא סבתא, שיושבים עליה ´שבעה´ - זו את. בבוקר הייתה ההלוויה. עמדתי שם, לבד, מוקפת אנשים, וראיתי איך מורידים דמות עטופה, לתוך בור פעור באדמה. ואז הוציאו את הכיסוי והשאירו אותך שם - לבד.וזה כל כך כאב אמא. פתאום, משום מקום, נזכרתי בסבתא והבנתי למה אז לא לקחת אותי איתך... ניסיתי לדמיין איך את הרגשת אז, מול הטקס המכוער הזה. אולי הרגשת כמו שאני הרגשתי בבוקר, כשלקחתי את ילדתי וסיפרתי לגננת מה קרה בלי שהיא תשמע, והבטחתי שאחזור לאסוף אותה בצהריים. ואחר כך חזרנו הביתה. והתחילה ה´שבעה´. ובדיוק כמו שאני זוכרת מאז, גם עכשיו יש המון אנשים, אמא, שלא את כולם אני מכירה. ואני מחייכת לכולם, כמו שאת חייכת אז. ואני זוכרת את עצמי מאז, מסתכלת עלייך ולא מבינה למה את מחייכת ככה. ראיתי בעיניים שלך, שאת לא מחייכת באמת. כשהיית מחייכת באמת, העיניים שלך היו כאילו גדלות וגם הן היו מחייכות, ביחד עם כל הפנים. באותו שבוע, לכל האנשים האלה שהיו בבית שלנו, רק הפה שלך חייך. העיניים נשארו כבויות. וכשראית אותי מסתובבת שם, בין כל האנשים, שאלת אותי אם אני בסדר, ואם אכלתי ושתיתי. ואני במקום לענות לך, שאלתי אם את אכלת ושתית. ועכשיו הכל אותו דבר, אמא. גם אני מחייכת לכולם - רק מבחוץ. ועונה ש"כן, אני בסדר", ו"נכון, אין מה לעשות החיים ממשיכים", וש"כן, זה קצת עוזר שהיא מתה בשיבה טוב ובלי כאבים". וגם אני מגישה לכולם שתיה וכיבוד. ובדיוק כמו אז, בתי מסתובבת בין כולם, לא לגמרי מבינה, מה הם עושים כאן. ולי אין כל כך זמן לשבת איתה, לנסות להסביר ולהקשיב, או שאולי זה פשוט כואב מדי אז אני לא מנסה אפילו למצוא את הזמן? ובדיוק כמוך אז, אני לא מספיקה לאכול כלום ולא להרגיש כלום. נזכרתי איך אז, באחד הימים של ה´שבעה´ שאלתי אותך: "למה סבתא לא באה לפגוש את כל האנשים? היא הייתה שמחה לראות את כולם, לא"?. ביקשתי ממך להתקשר אליה ולהגיד לה שכולם פה כי אולי היא לא יודעת ולכן לא באה. את הסתכלת עלי ולא אמרת כלום. ואני חושבת: את שכל כך אהבת אנשים, בטח היית שמחה לפגוש את כל מי שבא לפה. ואני זוכרת שאז - אחרי שה´שבעה´ נגמרה וחזרנו לשגרה, והעיניים שלך כבר היו פחות עצובות ואפילו ראיתי אותך מחייכת באמת לפעמים - ביקשתי: "מזמן לא דיברתי עם סבתא, אני מתגעגעת אליה, אולי תתקשרי אליה, אמא?" ואת לא ענית לי. רק פתאום ראיתי שאת בוכה. ולא הבנתי למה. לא הבנתי מה עשיתי שאת בוכה בגללי. ועכשיו אמא אני מתגעגעת אלייך. "לחזור לשגרה" - קוראים לזה. אבל זאת לא באמת שגרה. כי השגרה שלי כוללת לפחות שיחת טלפון אחת ביום איתך. ויש מסביבי אנשים, אוהבים ואהובים, אבל אני מרגישה כל כך לבד בלעדייך. אני כבר גדולה ויש לי את המשפחה שלי, אבל כל מה שאני רוצה כעת, זה לחזור להיות קטנה. להיות שוב בבית שלנו, איתך ועם אבא ולהרגיש בטוחה, מוגנת ואהובה כמו שהרגשתי אז. אבל אני צריכה להמשיך לחיות בהווה. להראות לכולם שהכל בסדר. וזה לא קל אמא. אני מוצאת את עצמי מתבוננת בילדי, שהם כבר גדולים וכל כך מזכירים לי אותך, הצחוק, העקשנות ... לפעמים אני תופסת את עצמי אומרת להם משפטים שאת אמרת לי כשהייתי ילדה. אז את מבינה אמא, בעצם, את לא יכולה באמת לעזוב. כי אני כל הזמן מוצאת אותך סביבי בהמון דברים קטנים. אולי ככה את הצלחת להיפרד מסבתא. כי אני זוכרת שאחרי שהיא נפטרה פתאום דיברת עליה יותר. מצאת דברים שאנחנו שעושים שהזכירו לך אותה. אמרת שאני צוחקת בדיוק כמוה. ואני, השתדלתי מאז לצחוק כמה שיותר, כדי לגרום לך לחייך כמה שיותר. אז כנראה שעכשיו אני צריכה להיפרד ממך, אמא. ללמוד לחיות בלי החיבוק העוטף והמגן שלך. בלי מילותיך, שתמיד ידעת לבחור את הנכונות מביניהן, כדי לעודד אותי ולחזקני, כשהייתי צריכה. אני נפרדת ממך אמא. אנחנו פה, נמשיך את החיים, שיש בהם הרבה דברים קטנים ממך. אני מבטיחה שלא נשכח אותך אמא. אפילו אם היינו רוצים זה בלתי אפשרי, כי את תמשיכי לחיות לנצח איתנו. וזהו... וזה הקישור לתחרות אם מעניין אתכם לקרוא עוד סיפורים למרות שאתם לא יכולים להצביע... http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?id=185&msgid=11701743 POOH
