חןן בוזגלו
New member
חחחח מה זה משנה DDD:::
לשישי , שבת וראשון . [:
- פותח הנושא מיכליק XD
- פורסם בתאריך
אוראליי XD
New member
|תתו| חח חפיף D;
אוראליי XD
New member
../images/Emo210.gif *
אוראליי XD
New member
../images/Emo210.gif אעאעאעא אככןןן ,,
מי את ?!
מי את ?!
אוראליי XD
New member
../images/Emo210.gif שבוע ליאור מיייירה
הוו חן
הוו חן
חןן בוזגלו
New member
שב"כ ? קטן עליכן [;
אוראל,תותי ודלזז אני אוהבת אותכן
אוראל,תותי ודלזז אני אוהבת אותכן
חןן בוזגלו
New member
טייייייייירה| מאוהב עד הגג ואחרי |
חןן בוזגלו
New member
אולללללהההה D;; || אלל תספרו לאפחד כלום,רק לי
DDDDDD== המבין יבין, למלשינים אין תקווה [ ;
DDDDDD== המבין יבין, למלשינים אין תקווה [ ;
חןן בוזגלו
New member
האאאאא ולמלשניות גם אין תקווה DD::
../images/Emo10.gif../images/Emo10.gif../images/Emo10.gif../images/Emo10.gif../images/Emo10.gif../images/Emo10.gif
אתמול ב3 בלילה התעלפתי. הגוף שלי פשוט קרס מעומס . לא ישנתי בכלל ב3 ימים האחרונים . \: פשוט לא נירדמתי . מקסימום לשעה וקמתי.. הייתי מסתובבת כל היום . לא אוכלת . מנשנשת פה ושם . תמיד הייתי אומרת לכולם שאני כל היום אוכלת . ]: וזהו . אין לי מושג על מה נפלתי , אבל עכשיו כואבת לי הרגל [שריטה עמוקה] והראש מסתחרר . והגוף כל הזמן רועד לי |: ועוד אתמול ב3 בלילה הייתי באמצע סיפור , שכ"כ השפיע עליי.מבחינת הכל.. אני אעלה אותו מיד.
אתמול ב3 בלילה התעלפתי. הגוף שלי פשוט קרס מעומס . לא ישנתי בכלל ב3 ימים האחרונים . \: פשוט לא נירדמתי . מקסימום לשעה וקמתי.. הייתי מסתובבת כל היום . לא אוכלת . מנשנשת פה ושם . תמיד הייתי אומרת לכולם שאני כל היום אוכלת . ]: וזהו . אין לי מושג על מה נפלתי , אבל עכשיו כואבת לי הרגל [שריטה עמוקה] והראש מסתחרר . והגוף כל הזמן רועד לי |: ועוד אתמול ב3 בלילה הייתי באמצע סיפור , שכ"כ השפיע עליי.מבחינת הכל.. אני אעלה אותו מיד.
חלק א'.
אני לא יכולה להצביע על התאריך המדויק שהכל התחיל. זה פשוט תמיד היה שם. אני זוכרת בחוג הבלט שהייתי בו בגיל 3. זאת הייתה הכנה למחול, ואני הייתי ילדונת קטנה, רזה, קלילה ונמוכה. וכך רציתי להיות. קטנה כזו, רזה כזו, קלה כזו. והכי טובה. תמיד הכי טובה. הייתי הולכת לגן בצמה ארוכה שמגיעה עד הישבן, בשמלות כאלה יפות של ילדה קטנה ונעליי לקה. כל-כך רציתי להיות הילדה הכי יפה בגן. אבל הכי יפה. והציירת הכי טובה. וזאת שמנגנת הכי טוב. ושרה הכי יפה. ורוקדת הכי יפה. והכי גמישה. זאת שכולם אוהבים אותה. רציתי להיות מושלמת. והייתי רק ילדה קטנה. בת 3. אני זוכרת שהסתכלתי למעלה על אחותי הגדולה, 7 שנים מפרידות בנינו. אני קטנה, שחומה ועם שיער חום והיא גדולה ובלונדינית. מתעמלת קרקע מצטיינת. היא הייתה בשבילי הכי הכי מדהימה. המודל לחיקויי שלי. ואני רציתי להיות כמותה + קצת יותר. רציתי להיות יותר טובה. הכי טובה. בניגוד לקשר ההדוק שהיה לי עם אחותי עם אח שלי הגדול היו לי יחסים רעים. הוא רצה להישאר הקטן במשפחה ולא שמח שנולדתי. רבנו כל יום. הוא היה מרביץ לי וצועק עליי, ואני אף פעם לא הייתי חסרת אופי. הייתי מחזירה. אבל הוא היה ילד כל-כך בעייתי. ההורים שלי פחדו לעצבן אותו ולגרום לעוד יותר מריבות. אז תמיד כשהוא עשה לי משהו ובכיתי, הם כמעט לא היו עושים כלום. בעיקר לא אבא שלי. מתי שבכיתי, במקום לצעוק עליו הוא צעק עליי. הוא אמר לי שאני בכיינית. זה כל-כך פגע בי. מאז אחת הפעמים שהוא אמר לי את זה בכיתה א', אני הפסקתי לבכות ליד כל אחד מבני המשפחה. אני זוכרת בכיתה ב' וג' הייתי עומדת כל יום מול המראה הגדולה בחדר של אמא, ושואלת אותה, "כשנ' הייתה בגילי, היא הייתה יותר נמוכה או יותר גבוהה ממני?" ואמא הייתה אומרת יותר נמוכה. "והיא הייתה יותר שמנה או יותר רזה ממני?" ואמא הייתה אומרת שהיא הייתה יותר מלאה. ואני חייכתי. כל-כך שמחתי. הרגשתי שאני באמת מצליחה להיות מוצלחת. הכי טובה. בכיתה ג' כבר התאמתי צבעים בצורה אובססיבית. אני זוכרת שהייתי ממציאה תירוצים לא ללכת לבית ספר כשלא היה לי מה ללבוש. בדיוק כמו שאני עדיין עושה. חוץ מזה, נולדתי ישר לבית עם אמא ואבא עם בעיות משקל, לא רציניות מידי, אבל בעודף משקל. והם היו בדיאטה תמידית. כל הבית היה מלא באוכל דיאטטי, חלב דל שומן, ושטויות אחרות. יום אחד בכיתה ג' אמא שלחה אותי לקנות חבל, היא הדגישה שאני צריכה לקנות חלב שהוא 1% ולא יותר. הלכתי, ואני זכרתי משום מה שהחלב שתמיד יש לנו הוא כחול. אז קניתי את הכחול הראשון שראיתי וחזרתי הביתה. אבל חלב כחול זה חבל 3%. איך שהראתי לאמא את הבקבוק בגאווה היא הפילה אותו והתחילה לצרוח עליי, "מה את עושה?!!? איך את מכניסה רעל כזה הביתה?! אמרתי 1% או 3!! זה משמין!!! זה נוראי זה רעל!!!" היא כל-כך כעסה. ואני כל-כך נבהלתי. מאז למדתי שחלב 3% זה רעל. ועל הדרך למדתי גם שפחמימות זה רע. תמיד רציתי להיות הכי, אבל הכי טובה, ורק דבר אחד הפריע למושלמות שלי, השמיעה. בגיל 6 גילו אצלי בעיית שמיעה. שלא תחשבו משהו רציני, קטן, פיצי. אני אפילו בלי מכשיר. בלתי מורגש לסביבה. אבל זה לא הפריע לקבוצה קטנה של ילדים לרדת עליי. לקרוא לי חרשת. ואני בכיתי. הרגשתי נורא. בכיתה ד' עברנו דירה וגם עברתי בית ספר והחלטתי שאני מעכשיו, זה לא סתם - אני באמת יהיה הכי טובה! אני יוכיח לכל העולם הזה, שגם ילדה עם בעיית שמיעה יכולה להיות הכי יפה בכיתה, הכי מקובלת, הכי אופנתית. הכי הכי. למרות השמיעה. וזה מה שעשיתי, הגעתי והשקעתי בכתב שלי, שיהיה הכי יפה בכיתה. וציירתי כל הזמן, את הציורים הכי יפים בכיתה. וקניתי בגדים יפים חדשים, שיהיו לי את הבגדים הכי יפים בכיתה. ואני מאז ומעולם הסתדרתי עם בנים יותר מאשר עם בנות, התחברתי כבר בכיתה ד' לכל הבנים בכיתה. ורק אז, בכיתה ה', זה באמת קרה. האחות הגדולה והמדהימה שלי, זאת שתמיד כל-כך אהבתי והערצתי החליטה שנמאס לה. והיא פתחה במלחמה עם המשפחה. ואני? מהילדה הכי קטנה במשפחה, שמקבלת את כל הצומי, שמתייחסים אליה תמיד, זאת שתמיד מחמיאים לה שהיא נכנסת, ומדברים איתה ועלייה, פתאום שכחו ממני. נהייתי שולית ואף אחד כבר לא זכר אותי. לאף אחד לא היה זמן לשבת להקשיב לי, לשמוע, לדבר איתי, לשאול מה קורה. וזה כאב, כל-כך כאב. הרגשתי מוזנחת. עצובה. אחותי הגדולה שנאה אותי, היא הייתה רעה אליי והפסיקה לדבר איתי. רק ירדה עליי ורבה איתי. וכל המשפחה רצו אחריה, אח שלי, ההורים שלי, סבים שלי והדודים שלי. כולם עשו הכל כדי שהיא תהיה מרוצה, ושכחו שגם אני שם. וגם אני צריכה אותם. באותו זמן התחברתי לילדה מהכיתה, ונהיינו החברות הכי טובות. נחשבנו לבנות הכי יפות בכיתה והיינו כל היום, כל הזמן, בכל מקום תמיד ביחד. אבל כנראה שהיא לא בדיוק הייתה כזו חברה טובה. היה לה ביטחון עצמי נמוך, למרות שהיא לא הראתה את זה, וכן אני יודעת שכיום גם לה יש איזושהי הפרעת אכילה. אבל בזמנו, כדי שהיא תרגיש יותר טוב עם עצמה, היא כל הזמן ניסתה לגרום לי להרגיש רע. היא הייתה עומדת מול במראה בחדר שלה ומורידה חולצה ומכניסה את הבטן (מה שאני לא ידעתי אז), ואומרת לי "וואו תראי איזה רזה אני. איך בולטות לי הצלעות. לך הן לא בולטות ככה". אני התחלתי להתעגל קצת ולהתפתח, כמו רוב הבנות בנות 10-11. אבל היא לא. נשארה מקלונה קטנה ושטוחה.
אני לא יכולה להצביע על התאריך המדויק שהכל התחיל. זה פשוט תמיד היה שם. אני זוכרת בחוג הבלט שהייתי בו בגיל 3. זאת הייתה הכנה למחול, ואני הייתי ילדונת קטנה, רזה, קלילה ונמוכה. וכך רציתי להיות. קטנה כזו, רזה כזו, קלה כזו. והכי טובה. תמיד הכי טובה. הייתי הולכת לגן בצמה ארוכה שמגיעה עד הישבן, בשמלות כאלה יפות של ילדה קטנה ונעליי לקה. כל-כך רציתי להיות הילדה הכי יפה בגן. אבל הכי יפה. והציירת הכי טובה. וזאת שמנגנת הכי טוב. ושרה הכי יפה. ורוקדת הכי יפה. והכי גמישה. זאת שכולם אוהבים אותה. רציתי להיות מושלמת. והייתי רק ילדה קטנה. בת 3. אני זוכרת שהסתכלתי למעלה על אחותי הגדולה, 7 שנים מפרידות בנינו. אני קטנה, שחומה ועם שיער חום והיא גדולה ובלונדינית. מתעמלת קרקע מצטיינת. היא הייתה בשבילי הכי הכי מדהימה. המודל לחיקויי שלי. ואני רציתי להיות כמותה + קצת יותר. רציתי להיות יותר טובה. הכי טובה. בניגוד לקשר ההדוק שהיה לי עם אחותי עם אח שלי הגדול היו לי יחסים רעים. הוא רצה להישאר הקטן במשפחה ולא שמח שנולדתי. רבנו כל יום. הוא היה מרביץ לי וצועק עליי, ואני אף פעם לא הייתי חסרת אופי. הייתי מחזירה. אבל הוא היה ילד כל-כך בעייתי. ההורים שלי פחדו לעצבן אותו ולגרום לעוד יותר מריבות. אז תמיד כשהוא עשה לי משהו ובכיתי, הם כמעט לא היו עושים כלום. בעיקר לא אבא שלי. מתי שבכיתי, במקום לצעוק עליו הוא צעק עליי. הוא אמר לי שאני בכיינית. זה כל-כך פגע בי. מאז אחת הפעמים שהוא אמר לי את זה בכיתה א', אני הפסקתי לבכות ליד כל אחד מבני המשפחה. אני זוכרת בכיתה ב' וג' הייתי עומדת כל יום מול המראה הגדולה בחדר של אמא, ושואלת אותה, "כשנ' הייתה בגילי, היא הייתה יותר נמוכה או יותר גבוהה ממני?" ואמא הייתה אומרת יותר נמוכה. "והיא הייתה יותר שמנה או יותר רזה ממני?" ואמא הייתה אומרת שהיא הייתה יותר מלאה. ואני חייכתי. כל-כך שמחתי. הרגשתי שאני באמת מצליחה להיות מוצלחת. הכי טובה. בכיתה ג' כבר התאמתי צבעים בצורה אובססיבית. אני זוכרת שהייתי ממציאה תירוצים לא ללכת לבית ספר כשלא היה לי מה ללבוש. בדיוק כמו שאני עדיין עושה. חוץ מזה, נולדתי ישר לבית עם אמא ואבא עם בעיות משקל, לא רציניות מידי, אבל בעודף משקל. והם היו בדיאטה תמידית. כל הבית היה מלא באוכל דיאטטי, חלב דל שומן, ושטויות אחרות. יום אחד בכיתה ג' אמא שלחה אותי לקנות חבל, היא הדגישה שאני צריכה לקנות חלב שהוא 1% ולא יותר. הלכתי, ואני זכרתי משום מה שהחלב שתמיד יש לנו הוא כחול. אז קניתי את הכחול הראשון שראיתי וחזרתי הביתה. אבל חלב כחול זה חבל 3%. איך שהראתי לאמא את הבקבוק בגאווה היא הפילה אותו והתחילה לצרוח עליי, "מה את עושה?!!? איך את מכניסה רעל כזה הביתה?! אמרתי 1% או 3!! זה משמין!!! זה נוראי זה רעל!!!" היא כל-כך כעסה. ואני כל-כך נבהלתי. מאז למדתי שחלב 3% זה רעל. ועל הדרך למדתי גם שפחמימות זה רע. תמיד רציתי להיות הכי, אבל הכי טובה, ורק דבר אחד הפריע למושלמות שלי, השמיעה. בגיל 6 גילו אצלי בעיית שמיעה. שלא תחשבו משהו רציני, קטן, פיצי. אני אפילו בלי מכשיר. בלתי מורגש לסביבה. אבל זה לא הפריע לקבוצה קטנה של ילדים לרדת עליי. לקרוא לי חרשת. ואני בכיתי. הרגשתי נורא. בכיתה ד' עברנו דירה וגם עברתי בית ספר והחלטתי שאני מעכשיו, זה לא סתם - אני באמת יהיה הכי טובה! אני יוכיח לכל העולם הזה, שגם ילדה עם בעיית שמיעה יכולה להיות הכי יפה בכיתה, הכי מקובלת, הכי אופנתית. הכי הכי. למרות השמיעה. וזה מה שעשיתי, הגעתי והשקעתי בכתב שלי, שיהיה הכי יפה בכיתה. וציירתי כל הזמן, את הציורים הכי יפים בכיתה. וקניתי בגדים יפים חדשים, שיהיו לי את הבגדים הכי יפים בכיתה. ואני מאז ומעולם הסתדרתי עם בנים יותר מאשר עם בנות, התחברתי כבר בכיתה ד' לכל הבנים בכיתה. ורק אז, בכיתה ה', זה באמת קרה. האחות הגדולה והמדהימה שלי, זאת שתמיד כל-כך אהבתי והערצתי החליטה שנמאס לה. והיא פתחה במלחמה עם המשפחה. ואני? מהילדה הכי קטנה במשפחה, שמקבלת את כל הצומי, שמתייחסים אליה תמיד, זאת שתמיד מחמיאים לה שהיא נכנסת, ומדברים איתה ועלייה, פתאום שכחו ממני. נהייתי שולית ואף אחד כבר לא זכר אותי. לאף אחד לא היה זמן לשבת להקשיב לי, לשמוע, לדבר איתי, לשאול מה קורה. וזה כאב, כל-כך כאב. הרגשתי מוזנחת. עצובה. אחותי הגדולה שנאה אותי, היא הייתה רעה אליי והפסיקה לדבר איתי. רק ירדה עליי ורבה איתי. וכל המשפחה רצו אחריה, אח שלי, ההורים שלי, סבים שלי והדודים שלי. כולם עשו הכל כדי שהיא תהיה מרוצה, ושכחו שגם אני שם. וגם אני צריכה אותם. באותו זמן התחברתי לילדה מהכיתה, ונהיינו החברות הכי טובות. נחשבנו לבנות הכי יפות בכיתה והיינו כל היום, כל הזמן, בכל מקום תמיד ביחד. אבל כנראה שהיא לא בדיוק הייתה כזו חברה טובה. היה לה ביטחון עצמי נמוך, למרות שהיא לא הראתה את זה, וכן אני יודעת שכיום גם לה יש איזושהי הפרעת אכילה. אבל בזמנו, כדי שהיא תרגיש יותר טוב עם עצמה, היא כל הזמן ניסתה לגרום לי להרגיש רע. היא הייתה עומדת מול במראה בחדר שלה ומורידה חולצה ומכניסה את הבטן (מה שאני לא ידעתי אז), ואומרת לי "וואו תראי איזה רזה אני. איך בולטות לי הצלעות. לך הן לא בולטות ככה". אני התחלתי להתעגל קצת ולהתפתח, כמו רוב הבנות בנות 10-11. אבל היא לא. נשארה מקלונה קטנה ושטוחה.
חלק ב' .
וכל יום. כל היום. אותה הצגה. תמיד היא הדגישה כמה שהיא רזה ויפה, ואני שמנה. הייתי קונה מכנס במידה נמוכה יחסית, והיא ידעה שהוא גדול לה. היא הייתה מודדת אותו ואומרת "וואו זה ענק!!!" . כדי שאני ארגיש רע. הייתי מחפשת בגד ללבוש היא הייתה מביאה לי בגד במידה ממש נמוכה שעליה עולה. מידה שהייתה קטנה לי מידי. וכשזה היה צמוד או לא נסגר היא הייתה אומרת לי "וואו את שמנה". וככה הרגשתי. שמנה. אני זוכרת טוב מאוד את היום שהחלטתי ש "מעכשיו דיאטה". החלטתי שאני מורידה 3 ק"ג. וככה אני אשקול כמותה אבל יהיה יותר גבוהה, ואז היא תרגיש רע ותשתוק. זרקתי את כל השוקולדים המעטים שאכלתי לפח. את כל הדברים המשמינים. את כל המשקאות המומתקים. הכל זרקתי. והתחלתי לאכול קצת, זה עבד. הורדתי את ה3 ק"ג האלה והרגשתי נפלאה. כל הזמן העירו לי שממש רזיתי, ושאני "מקלונית", ואני פיצית, ואני כזאת רזה אבל גבוהה. בנוסף לזה שמתי לב, שתמיד שאני עצובה ורע לי בבית, כשאני מתעסקת בספורט ובדיאטה שלי אני שוכחת מהצרות שלי. שום-דבר לא מפריע לי יותר ואני שמחה ומאושרת. אני זוכרת שביום קיץ שני הבנים, אחד שאני חיבבתי ואחד שהיא הזמינו אותנו ללכת איתם ועם עוד כמה בנים לבריכה, ולא היה לי בגד ים. היא שוב תכננה לעשות לי תרגיל מלוכלך ואמרה שיש לה רק בגד ים אחד להביא לי, אבל הוא במידה נמוכה שעולה עליה, ולא עולה עליי, כמו תמיד... וזה יהיה לי קטן. מדדתי אותו והוא התאים בדיוק. היא הייתה בשוק, ואני הייתי שמחה. באותו זמן גם התחלתי לעבוד על כפיפות בטן ורקדתי בקביעות אז הייתי די שרירית בשביל ילדה קטנה. באותו יום כל היום הבנים החמיאו לי על השרירי בטן, השרירי רגליים ועל כמה שאני רזה. מסיבה שלא חשובה בכיתה ו' הפסקנו להיות חברות. אבל אני המשכתי להרגיש שמנה. נכנסתי לאובססיה שאני חייבת לשמור על מה שנכנס לי לפה אחרת אני אשמין ממש. שמרתי מאוד על מה שנכנס לי לפה, אבל כמובן שאי אפשר להרעיב בלי סוף.. והתחילו לי בולמוסים. ואז שמעתי על ההקאות. המשכתי לגבוה ויחד עם זאת לרדת במשקל. כבר לא הייתי החברה הכי טובה של אותה ילדה אבל נשארתי "הילדה הכי יפה בכיתה". הלימודים הפסיקו לעניין אותי, האחים שלי שניהם היו גאונים והרגשתי חסרת אונים לידם. אף-אחד לא החמיא לי כשהיה לי 90 במבחן, הרי אח שלי או אחותי תמיד הוציאו 95, או 100. והתחלתי להזניח את הלימודים לגמרי. לקראת סוף כיתה ו' אחת החברות הטובות שלי עד היום תפסה אותי מקיאה. אמא שלה הייתה דיאטנית והיא ידעה לא קצת על הפרעות אכילה, אז היא הלכה ישר וסיפרה להורים שלי. אבל הם היו כל-כך שקועים בבעיות שאחותי עשתה, שהם לא באמת התייחסו לבעיה שלי. מה כבר ילדה בת 12 יודעת מהחיים שלה? זה בטח לא נורא. הביאו לי דיאטנית לא מומחית להפרעות אכילה ופסיכולוגית שגם בחיים שלה לא התעסקה בהפרעות אכילה. שנאתי אותה כל-כך! אחרי 2 פגישות החלטתי שנמאס לי ואני יכולה לבד. המשכתי רק עם הדיאטנית. בחופש הגדול כבר הייתי במשקל ממש נמוך אחרי שגבהתי עוד קצת, אבל כבר לא נחשבתי כ"כ גבוהה. בערך ב3 חודשים שאחרי תחילת החטיבה גבהתי עוד קצת אבל עליתי במשקל. קיבלתי מחזור והרגשתי נפלא. עליתי מידה במכנסיים וזה גרם לי להרגיש טוב. רוב הבנות היו במידה יותר גדולה. עדיין הייתי רזה. אבל פתאום, מילדה גבוהה ומקלונית הפכתי להיות בינונית, וסתם רזה. קצת בטן, קצת ירכיים. גדל לי קצת החזה. אף אחד חוץ מאותה חברה לא ידע על הפרעת-אכילה שלי, שמרתי את זה בסוד. אבל כולם שמו לב שהשמנתי. ולא, זה לא שבאתי הייתי שמנה, אבל ביחס למה שהייתי תמיד השמנתי. וזאת הייתה עובדה. אז אנשים התחילו להעיר, לא הערות בכוונה רעה בדרך-כלל. הם בכלל לא ידעו כמה שזה כאב לי. "אויי *** איזה בטן חמודה גידלת! אף פעם לא הייתה לך בטן!!" ו"אה כבר פחות רואים לך את העיגולים בגב". וזה גרם לי להרגיש רע. בנוסף מצאתי לעצמי חברה טובה חדשה, שגם היא הייתה כלבה לא קטנה. היא קלטה שהמשקל שלי הוא נושא רגיש אצלי, וכל פעם שרבנו היא הייתה מעירה לי שהשמנתי ושאני כבדה. הדיאטנית התלהבה כ"כ מהעלייה שלי שהיא החליטה לפגוש אותי שוב רק בסוף השנה, ואני הייתי בטוחה שאני בסדר. שאין לי שום בעיה. לא היה לי באמת מושג מה זאת הפרעת אכילה. עם כל ההערות, התחלתי שוב להרגיש רע.. והרגשתי שמנה. רק שאמרתי לעצמי, שהפעם אני ארד במשקל בדרך בריאה ובלי הקאות. אני לא יחזור לאנורקסיה. לא הבנתי שאנורקסיה זה קודם כל בראש. חשבתי שברגע שאני מקיאה אני חולה. ואני החלטתי שאני לא מקיאה.
וכל יום. כל היום. אותה הצגה. תמיד היא הדגישה כמה שהיא רזה ויפה, ואני שמנה. הייתי קונה מכנס במידה נמוכה יחסית, והיא ידעה שהוא גדול לה. היא הייתה מודדת אותו ואומרת "וואו זה ענק!!!" . כדי שאני ארגיש רע. הייתי מחפשת בגד ללבוש היא הייתה מביאה לי בגד במידה ממש נמוכה שעליה עולה. מידה שהייתה קטנה לי מידי. וכשזה היה צמוד או לא נסגר היא הייתה אומרת לי "וואו את שמנה". וככה הרגשתי. שמנה. אני זוכרת טוב מאוד את היום שהחלטתי ש "מעכשיו דיאטה". החלטתי שאני מורידה 3 ק"ג. וככה אני אשקול כמותה אבל יהיה יותר גבוהה, ואז היא תרגיש רע ותשתוק. זרקתי את כל השוקולדים המעטים שאכלתי לפח. את כל הדברים המשמינים. את כל המשקאות המומתקים. הכל זרקתי. והתחלתי לאכול קצת, זה עבד. הורדתי את ה3 ק"ג האלה והרגשתי נפלאה. כל הזמן העירו לי שממש רזיתי, ושאני "מקלונית", ואני פיצית, ואני כזאת רזה אבל גבוהה. בנוסף לזה שמתי לב, שתמיד שאני עצובה ורע לי בבית, כשאני מתעסקת בספורט ובדיאטה שלי אני שוכחת מהצרות שלי. שום-דבר לא מפריע לי יותר ואני שמחה ומאושרת. אני זוכרת שביום קיץ שני הבנים, אחד שאני חיבבתי ואחד שהיא הזמינו אותנו ללכת איתם ועם עוד כמה בנים לבריכה, ולא היה לי בגד ים. היא שוב תכננה לעשות לי תרגיל מלוכלך ואמרה שיש לה רק בגד ים אחד להביא לי, אבל הוא במידה נמוכה שעולה עליה, ולא עולה עליי, כמו תמיד... וזה יהיה לי קטן. מדדתי אותו והוא התאים בדיוק. היא הייתה בשוק, ואני הייתי שמחה. באותו זמן גם התחלתי לעבוד על כפיפות בטן ורקדתי בקביעות אז הייתי די שרירית בשביל ילדה קטנה. באותו יום כל היום הבנים החמיאו לי על השרירי בטן, השרירי רגליים ועל כמה שאני רזה. מסיבה שלא חשובה בכיתה ו' הפסקנו להיות חברות. אבל אני המשכתי להרגיש שמנה. נכנסתי לאובססיה שאני חייבת לשמור על מה שנכנס לי לפה אחרת אני אשמין ממש. שמרתי מאוד על מה שנכנס לי לפה, אבל כמובן שאי אפשר להרעיב בלי סוף.. והתחילו לי בולמוסים. ואז שמעתי על ההקאות. המשכתי לגבוה ויחד עם זאת לרדת במשקל. כבר לא הייתי החברה הכי טובה של אותה ילדה אבל נשארתי "הילדה הכי יפה בכיתה". הלימודים הפסיקו לעניין אותי, האחים שלי שניהם היו גאונים והרגשתי חסרת אונים לידם. אף-אחד לא החמיא לי כשהיה לי 90 במבחן, הרי אח שלי או אחותי תמיד הוציאו 95, או 100. והתחלתי להזניח את הלימודים לגמרי. לקראת סוף כיתה ו' אחת החברות הטובות שלי עד היום תפסה אותי מקיאה. אמא שלה הייתה דיאטנית והיא ידעה לא קצת על הפרעות אכילה, אז היא הלכה ישר וסיפרה להורים שלי. אבל הם היו כל-כך שקועים בבעיות שאחותי עשתה, שהם לא באמת התייחסו לבעיה שלי. מה כבר ילדה בת 12 יודעת מהחיים שלה? זה בטח לא נורא. הביאו לי דיאטנית לא מומחית להפרעות אכילה ופסיכולוגית שגם בחיים שלה לא התעסקה בהפרעות אכילה. שנאתי אותה כל-כך! אחרי 2 פגישות החלטתי שנמאס לי ואני יכולה לבד. המשכתי רק עם הדיאטנית. בחופש הגדול כבר הייתי במשקל ממש נמוך אחרי שגבהתי עוד קצת, אבל כבר לא נחשבתי כ"כ גבוהה. בערך ב3 חודשים שאחרי תחילת החטיבה גבהתי עוד קצת אבל עליתי במשקל. קיבלתי מחזור והרגשתי נפלא. עליתי מידה במכנסיים וזה גרם לי להרגיש טוב. רוב הבנות היו במידה יותר גדולה. עדיין הייתי רזה. אבל פתאום, מילדה גבוהה ומקלונית הפכתי להיות בינונית, וסתם רזה. קצת בטן, קצת ירכיים. גדל לי קצת החזה. אף אחד חוץ מאותה חברה לא ידע על הפרעת-אכילה שלי, שמרתי את זה בסוד. אבל כולם שמו לב שהשמנתי. ולא, זה לא שבאתי הייתי שמנה, אבל ביחס למה שהייתי תמיד השמנתי. וזאת הייתה עובדה. אז אנשים התחילו להעיר, לא הערות בכוונה רעה בדרך-כלל. הם בכלל לא ידעו כמה שזה כאב לי. "אויי *** איזה בטן חמודה גידלת! אף פעם לא הייתה לך בטן!!" ו"אה כבר פחות רואים לך את העיגולים בגב". וזה גרם לי להרגיש רע. בנוסף מצאתי לעצמי חברה טובה חדשה, שגם היא הייתה כלבה לא קטנה. היא קלטה שהמשקל שלי הוא נושא רגיש אצלי, וכל פעם שרבנו היא הייתה מעירה לי שהשמנתי ושאני כבדה. הדיאטנית התלהבה כ"כ מהעלייה שלי שהיא החליטה לפגוש אותי שוב רק בסוף השנה, ואני הייתי בטוחה שאני בסדר. שאין לי שום בעיה. לא היה לי באמת מושג מה זאת הפרעת אכילה. עם כל ההערות, התחלתי שוב להרגיש רע.. והרגשתי שמנה. רק שאמרתי לעצמי, שהפעם אני ארד במשקל בדרך בריאה ובלי הקאות. אני לא יחזור לאנורקסיה. לא הבנתי שאנורקסיה זה קודם כל בראש. חשבתי שברגע שאני מקיאה אני חולה. ואני החלטתי שאני לא מקיאה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.