לדעתי, כשהזוגיות כבר לא חדשה.
קודם כל, ברור שזה אינדיווידואלי ואין זמן מתאים אבסולוטי. אבל לדעתי, בפרק ב', כשיש ילדים זה חייב להיעשות בצורה מחושבת ואחראית ולא סתם לקפוץ לחיים משותפים. כשיש ילדים אין מקום ל"נסיונות" של "נגור ביחד ונראה מה יהיה, מקסימום ניפרד..." כשיש ילדים צריך לחשוב עליהם ומה זה עושה להם. עד שיסתגלו לבן הזוג החדש יתכן ויצטרכו לחוות שוב פרידה. אלה טראומות שלעניות דעתי עלינו כהורים לצמצם למינימום. אני מתייחסת לחיים משותפים בפרק ב' כאל נישואים, גם אם הרבנות לא מעורבת בעניין. עושים את זה כשהכוונה היא שזה יהיה לנצח. ברור שאנחנו כבר לא נאיביים ויודעים שזה לא תמיד כך, אבל כוונתי היא שלפחות המטרה הבסיסית היא כזו. כשאנחנו בטוחים בזוגיות שלנו (שוב,עד כמה שניתן) ורואים בה דרך חיים חדשה, ולא נסיון. אני ובן זוגי יחד שנה. אחרי 3 חודשים יחד רק הכרנו זה את זו לילדים, כשהבנו שיש פה משהו ארוך טווח. מאז ועד היום אנחנו בונים מלבד את הזוגיות שלנו, גם את היחסים כל אחד עם ילדיו של האחר, ובין הילדים לבין עצמם. מכינים את הקרקע למגורים משותפים בעוד כ-8-9 חודשים. עושים הכל לאט לאט ובזהירות כדי לעשות את זה הכי טוב שאפשר. בינתיים חיים בנפרד, נפגשים 3-4 פעמים בשבוע, לפעמים לבד, לפעמים עם הילדים.