שאלה שאלתית

[אמא של תותח]

../images/Emo35.gif שאלה שאלתית ../images/Emo35.gif

אתם לא חיים לפעמים בתחושה שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו למציאות איומה? לא עוברת לכם לפעמים מחשבה לעזוב הכל ולחפש מציאות נעימה יותר לגדל בה את הילדים? אתם מפחדים/ות? כי אני מאוד. במיוחד כשההורים שלי אומרים שלא כדאי להישאר ולגדל פה את הילדים. האבסורד הוא שבשום מקום לא ארגיש בטוחה כמו בישראל - בטוחה בישראל??? כבר אין חיה כזאת להרגיש בטוחים פה. הפורום הזה נקרא חינוך לגיל הרך. איזה חינוך אתם נותנים לילדים שלכם בנוגע לחיים במדינה שלנו? האם אנחנו מעבירים להם מסרים כפולים בדיוק כמו התחושות שלנו (או לפחות שלי...)

 

[Kalla]

ואיפה לדעתם המציאות נעימה יותר?

לדעתי, הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. אז אני לא נותנת לבני הבכור לנסוע באוטובוסים אלא מסיעה אותו לכל מקום (משהו שכנראה ממילא הייתי עושה רוב הזמן), אך פרט לכך לא רואה השפעה גדולה מדי על החיים שלנו. הייתי טפשה אם אף פעם לא הייתי חשה פחד, אך זו לא תחושה שמלווה אותי כל הזמן או מפריעה בצורה משמעותית לחיי היום יום. למען האמת, לא כל כך עוסקת בשאלה הזאת עם הילדים. כשהבן שומע משהו בחדשות ושואל אני עונה ומנסה להסביר כמיטב יכולתי, אך לא יוזמת שיחות על המצב. סה"כ טוב לי פה ואני מרגישה שזה הבית שלי. לא חושבת שהייתי יכולה להרגיש כך בשום מקום אחר בעולם.

 

[ליליה והגמדים]

יש על זה אמירה

שאם היינו תולות את ה"שקים" שלנו על הקיר וכל אחת היתה צריכה לבחור לה שק מהקיר, היא היתה בוחרת את זה שלה....

 

[אפרתש]

אין לאיפה לברוח

אולי למיקרונזיה, אתמול ראיינו את הישראלי היחיד שגר שם, וכנראה עדיין נחמד שם. בכל העולם, כמעט, מסוכן היום. ובכל העולם יהודים וישראלים בסכנה. יש לי קרובים שעברו לחו"ל מהסיבה שתיארת. הם חיים בגולה. פשוטו כמשמעו. הם שונים. הם מיעוט. הם לא שייכים. הם מפחדים. יש מקומות שהם לא הולכים אליהם. אבל הם, בניגוד לי, המיעוט. אצלנו - כל חבריי לא הולכים לבקר בכפרים ערבים, למשל. אז לא ממש רע לי עם זה. אצלם - רק הם חוששים לנסוע לחופשה באתר מאד פופולרי ומפורסם, כי הם יודעים שיש שם אנטישמים. אני לא חושבת שאנחנו מעבירים מסרים כפולים. אנחנו אומרים שמסוכן כאן, אבל שזו המדינה שלנו. אנחנו אומרים שבטיול בצרפת היה נורא יפה, אבל מצד שני נורא מרגש לבקר בירושלים ולהראות איפה סבא היה ב"הגנה". כשהייתי ילדה אמרו לנו שהכינרת זה האגם הכי יפה בעולם. ואז נסעתי לחו"ל וראיתי ששיקרו לי. את השקר הזה לא אשקר.

 

[אמא של תותח]

ברור שאין לאן לברוח

אולם אם אני יורדת למטה עם הכלבה וחוששת שהפועלים הערבים יחליטו לעשות משהו כי הם מתוסכלים/עצבנים/כועסים וכי' מה שווה ההרגשה שאני במדינה שלי, אבל מ -פ - ח- דת!

 

[אפרתש]

"מה שווה ההרגשה שלי"

כשבפאריס תטיילי ברחובות ופתאום תנסי לא לדבר עברית, כדי שהערבים שאת עוברת לידם לא יידעו שאת יהודיה, תרגישי יותר טוב? וכשבן זוגך לטיול יחבוש כובע כדי להסתיר את הכיפה - תרגישי יותר טוב? אז נכון שבכל מקום אני מפחדת, אבל בכל זאת בצרת רבים יש נחמה. כי כשאת מספרת לחברתך שאת מפחדת לטייל עם הכלבים - היא מבינה. תעברי לפאריס, ותספרי לחברתך שאת מפחדת מהמוסלמים בשכונה, או שהיא תגיד שאת גזענית ומגיע לך שהערבים ישנאו אותך, אולי היא תחליט שעדיף לה להתחבר עם חברות שיכולות לטייל בכל מקום ולא עושות בעיות. וכאן את שומעת ברדיו שהיה פיגוע/מבצע בעירק, ישר כל האנשים בחנות או במונית מדברים על זה. בחו"ל את מנסה להתקפל ושלא ישימו אליך לב, כי סיכוי לא רע שיגידו שהכל בגלל היהודים. אני מסכימה שכנראה כאן יותר מסוכן. אבל איכשהו אני מעדיפה להיות בסכנה גדולה בבית שלי, מאשר בסכנה יותר קטנה במקום שחוץ מכל - גם לא ממש אוהבים אותי שם.

 

[אמא של תותח]

זה נובע מחוסר אונים

אני ממש מצויה בחוסר אונים שמטריף אותי. כל מה שנאמר פה נכון אבל עדיין לא מרגיע (צרת רבים לא תמיד מצליחה להרגיע אותי). מאחר ואין פתרון באופק - הפחד מחלחל יותר ויותר

 

[ר פ ו נ ז ל]

אני הרגשתי כמו אמא של תותח בארץ

ב2002-3 וגם חייתי בשני מקומות בחו"ל שלאף אחד לא אכפת אם את ישראלית ומה בעלך שם על הראש. יש הבדל בין לחיות עם "לא נעים" מפעם לפעם ופחד יום יומי לבני משפחה שחיים בתל אביב, נוסעים באוטובוס, ילד שהולך למסיבה וחייל בטרמפיאדה. נכון שמקומות רבים באירופה יכולים להיות לא נעימים (לא רק ליהודים אגב) אבל מכאן ועד התחושה של "היהודי נרדף" הדרך אני מקוה עוד ארוכה. גרתי בארץ באיזור לא הכי "חם" אבל החדשות היום יומיות והאוירה הקשה השפיעו יותר מכל הערה גזענית של מישהי שאני יכולה לבחור לא לשתות איתה קפה.

 

[לאה_מ]

אני חושבת שצריך לזכור כל

הזמן על איזה רקע קמה מדינת ישראל. ועם הזכרון הזה בראש, אני לא יכולה להסכים איתך, שהאווירה כאן משפיעה יותר מכל הערה גזענית של מישהי שאני יכולה לבחור לא לשתות איתה קפה, כי כולנו יודעים שהגזענות יכולה להתגלגל למקומות שמהם ישחרר רק המוות... אני מסכימה שיש עניין של תחושה אישית, והתחושה האישית שלי היא, שעל אף הפיגועים והטרור, ועל אף הכיבוש שגורם לי תחושה אישית של הרבה יותר מאי נוחות, ועל אף המצב הכלכלי והחברתי במדינה, אני עדיין מעדיפה לחיות בישראל ולגדל כאן את ילדי. זו הבחירה האישית שלי. אני משערת שהיא קשורה גם לרקע ההיסטורי שעליו גדלתי, כמו שציינתי בפיסקה הראשונה.

 

[ר פ ו נ ז ל]

נראה שהרקע שלי ודעותי המדיניות

דומים לשלך לאה. ביקשתי להדגיש שלדעתי התשובה לחרדה של אנשים בארץ אינה - בחו"ל יותר גרוע! מין הפחדה גורפת המבוססת על דוגמאות מהעיתון. בואו נלמד איך להתמודד עם הסכנה והחרדה ולא נפסול על הסף שום דרך חליפית בלי לעמוד על טיבה. ילדי הבכור חרד מאד מהצפירות של יום השואה ויום הזיכרון, מערבים רעים, היטלר וחיילים הרוגים. הוא שמח לחיות ללא עיסוק יום יומי במוות אבל מאד מתגעגע למשפחה,לחברו הטוב, לתאנה והרימון אצל סבא ולקניון "הצפון". עכשיו אנחנו בחו"ל כי בישראל אין עבודה. ואני בפירוש מרגישה יותר בטוחה. אחזור לא עם בוא השלום אלא כשתהייה פרנסה. אם אני רוצה לגדל בישראל את ילדי? פעם חשבתי שאי אפשר במקום אחר - היום... ואני מודה לפורום הישראלי כלכך על השיחות המאתגרות שבו.

 

[לאה_מ]

אני מסכימה שהתשובה אינה בחו"ל יותר

גרוע. אבל לא אמנע מילדי את הצפירות של יום השואה ויום הזכרון, משום שאני חושבת שההטמעה של הימים האלה בזכרון האישי של ילדי, ודרכם גם בזכרון הלאומי, לא תסולא בפז. גם אני הייתי שמחה, כמובן, לחיות בלי עיסוק יומיומי במוות. לכן אני אעשה כל שביכלתי כדי להפוך את ישראל למקום שטוב לי לחיות בו, שלא ידרוש ממני עיסוק יומיומי במוות. וכן, זה המקום שאני רוצה לגדל בו את ילדי, עם כל הביקורת שיש לי על המדינה (ולא חסרה כזו).

 

[אמא של תותח]

איך?

לאה, כתבת: "אני אעשה כל שביכלתי כדי להפוך את ישראל למקום שטוב לי לחיות בו" - איך? ברור לי שבכל מקום יש דברים שאינם בשליטתנו, קרי, מחלות, תאונות וכד', אולם לגור במציאות של פיגועים, רצח חפים מפשע (בשני הצדדים)וכיבוש - איך תעשי כל שביכולתך כדי להפוך את ישראל למקום שטוב בו לך, לילדייך וליקירייך?

 

[לאה_מ]

ע"י פעילות בתחומים שאני מאמינה

שאני יכולה לתרום בהם.

 

[אמא של תותח]

סליחה שאני מציקה

אבל באילו תחומים האדם הקטןיכול להשפיע על המציאות בישראל. אני מבינה שבתוך המעגל הקטן שלך את עושה הכל כדי לתרום אבל במעגל הרחב יותר ההשפעה שלנו מועטה ביותר

 

[לאה_מ]

במעגל הרחב יש אפשרויות להשפיע

(כמובן, ברמת האדם או העמותה, אבל לדעתי זה מחלחל), ולא לשכוח שאנו חיים במדינה דמוקרטית, מה שמעניק לנו זכויות לבחור, וגם אם הבחירה שלי לא היתה הבחירה של הרוב, עדיין השלטון המכהן נבחר על ידי רוב הציבור שמימש את זכותו להצביע.

 

[s o l e i l]

כן, אבל מה באמת אנחנו עושים כדי לשנ

לשנות? אני מסכימה איתך לגבי אותם רגעים שאין להם תחליף , לנו הישראלים, דקת הצפירה, יום הזכרוןוכו'. עם זאת, לפעמים אני חושבת, שלא המצב במדינה מקשה עלי את החיים באמת, כי בכל מדינה יש את הטרור שלה, היינו בארה"ב לפני חודש לחודש, ילדים נחטפים ופשוט מזעזע. אבל רובחן כאן דיברתן על חיי היום יום והדבר הבאמת קשה זה לחשוב שהסובבים אותך בשגרת היום יום בכבישים בסופר בקופת חולים כל הזמן במאבק איתך, שלא יצאו פריירים. התחושה שאנשים כאן, ואני מכלילה, חושבים שלהיות מנומסים זה להיות פריירים. החוסר סובלנות וההתנפלות על מי שבאמת רוצה רק לשאול שאלהץ חוסר האפשרות לאותת כי אתה יודע שאם תאותת ובנתיב ליד ידעו שאתה רוצה לעבור נתיב אז מיד יתנו גז כדי לא לאפשר לך להכנס. המדהים הוא שכל אדם שמדברים איתו מרגיש ככה. אז מה אנחנו באמת עושים כדי לשנות?!?!?! אפשר היה להתמודד עם מצב בטחוני זה או אחר אם רק שיגרת החיים היתה יותר נינוחה. אם אפשר היה בארוע לילדים ללמד את הילד שלי לעמוד בתור כי כך נהוג ומקובל ולהיות בטוחה שכולם עושים זאת(ולא לראות איך כמה הורים דוחפים את הילדים שלהם להיות ראשוני, ואז כבר אתה מרגיש שאתה עושה את הילד שלך לפרייר כשהוא רואה זאת, ואז אתה נכנס לוויכוחים עם הורים אחרים). זה באמת מה שכבד לי בלגדל את ילדי כאן. אבל, יקירתי, אני גם יודעת מנסיון רב של הרבה שנים בחו"ל שלהיות ישראלי, זה לחיות כאן. קשה מאוד מאוד להיות ישראלי בחו"ל. אם היית יכולה לומר לעצמך אינ מוותרת על הישראליות שלי וממש ארגיש שייכות במקום אחר ואאפשר לילד שלי לגדול לאיזה כיוון שיצא ויהיה נכון עבורו מבלי שירגיש זר במקום אחר, הייתי עוברת. אבל כל כך הרבה ישראלים בחול בסופו של דבר "מכריחים" את הילדים לזכור מהיכן הם הגיעו ושהם בסופו של דבר ישראלים ושלא יתחתנו עם גויים. זה נראה לי לא פייר. סליחה על המגילה - נגעת בנקודה רגישה אצלי.

 

[אמא של תותח]

אנשים עם מודעות ינסו להשפיע דרך

חינוך ילדהם. אבל את מדברת פה על המנטליות הישראלית, ולמרות שזה מפריע לי אני חושבת שהכל בא מהבית, ואם כל אחד במשפחתו הקטנה ידאג לחינוך לסבלנות וסובלנות תחושת הפרייריות תשתנה. נושא זה יכול להיות בשליטתנו. טרור אינו בשליטתנו, וזו התחושה האיומה בה אנו חיים-תחושת טרור ופחד יומיומי. תחושה שיצאנו לגמרי משליטה בחיינו.

 

[ליליה והגמדים]

אוסף של אמירות בעייתיות

דקת הצפירה יש לה תחליף - הסכם שלום. כל הרוג כאן הוא הרוג שאנחנו מקריבים לעולה של האגו הלאומי ואנחנו בעצם מגדלות כאן ילדים לרולטה רוסית שטעון בה כדור ידוע מראש (וסוף ידוע מראש לחלק מהילדים הנפלאים שאנחנו מגדלות). מצטערת לקלקל את החגיגה אבל קשה לי לטייח באמירות על "רגעים שאין להם תחליף". הייתי חלק משטיפת המח הזאת מספיק שנים ולקח לי לא מעט שנים בחול כדי לקבל פרופורציות ופרספקטיבה ולהשתחרר מהאתוס הישראלי הזה. לה-כ-ל יש כאן תחליף, ואפילו הרבה תחליפים הרבה יותר מוצלחים ממה שיש כאן, חוץ משני דברים שהם בבסיס קיומינו - שפת אם ומשפחה. גם אני חייתי שנים בחו"ל ואני יודעת - אחרת ממך - שלהיות ישראלית זה עניין של הגדרה עצמית תלושה ממקום מגורייך, או כמו שאת מתארת טוב ממני את התופעה הפטתית של הישראלים שחיים ב"גטאות" ישראליים וחוששים מ"התבוללות" הילדים. רק שאני לא מוצאת את הגליק הגדול בלהיות ישראלית. אני כן מוצאת את החשיבות העצומה שיש לגידול ילדים ליד סבשוכנעת שליד המה ודודים ובני/בנות דודים. כהורים, אנחנו נוטים לעשות מעשים שלא אפיינו אותנו בהכרח לפני עידן ההורות. אישית לקחתי החלטה צלולה לשוב הנה כי אני מאמינה שאיכות החיים המיטבית של ילדי היא לצד המשפחה המורחבת. אני בהחלט מודעת לאיזה פחד טמיר שהולך איתי לאורך כל הדרך, מכך שאני מקצרת את חייהם מתוקף ההחלטה שלי להביאם הנה. זה פחד שכנראה ילווה אותי כל חיי. כל אפיזודה של טמטום לאומי, לאומני, בטחוני או פוליטי - ויש כאלו חדשות לבקרים - מעוררת בי פחדים. מי שממילא אין להם כאן משפחה גדולה - אני מציעה בחום לגדל ילדים במקום בטוח יותר, שיש לו זכות קיום מוצקה יותר ותושבים שאחראים לעמם ומדינתם ולא מובילים אותם אל פי הפחת של מלחמת גוג ומגוג בגלל מלחמות ייצריות וכתיות על פיסות אדמות טרשים, במחיר ענק של דם הילדים שאנחנו מגדלות כאן. וסליחה שקלקלתי את חגיגת הטיוחים האופטימיים. כל עוד מוביל את החברה והמדינה בישראל צבא דומיננטי שכל הנהגה נגזרת מתוכו, ימין כלכלי, חברתי ובטחוני, התנחלויות, כיבוש קולוניאליסטי ורצחני של אוכלוסיות אזרחיות וכיו"ב - אף ילד מהילדים שלנו לא בטוח/ה בארץ הזאת. לא בטוח שיהיו מזונו, חינוכו, בטחונו ובטיחותו מובטחים. לא בכדי יהיו עד סוף שנה הבאה מליון ישראלים שבקשו וקבלו דרכון זר.

 

[Tamar b]

כתבת כ"כ נכון

גם אני חיה בארה"ב כרגע. כרגע, משום שבעוד 3 חודשים אנחנו חוזרים לארץ. יש לנו פה הכל: אזרחות לנו ולילדים, עבודה שמכניסה הרבה הרבה יותר ממה שאי פעם נוכל להרוויח בארץ, בית-גינה-2 מכוניות - בקיצור, החלום האמריקני/ישראלי. להכל מצאנו פה תחליפים - לאוכל, למוסיקה, לחברים, אפילו לתרבות ולשפה (הבן שלי כמעט ולא מדבר עברית) - חוץ כאמור מלמשפחה מורחבת ולתחושת השיכות שמה לעשות אי אפשר לזייף אם אתה לא באמת שייך. אז אנחנו חוזרים לגדל את הילדים בארץ בראיה מפוכחת מאד של מה שקורה שם היום. בשני הצדדים חושבים שנפל לנו השכל מהראש, ואין יום שאני לא שואלת את עצמי אם אכן זה הדבר הטוב ביותר לילדינו, ובכל זאת התשובה היא כן. החלטה רגשית? בכלל לא, כי היא אינה מבוססת על אפוס ארץ ישראל היפה, המוסרית וכו', שלדעתנו לא קיימת בכלל, אלא על בחירה במקום שבו יהיה טוב יותר לילדי, בזכות המשפחה, למרות המצב הח***א שנוצר פה. כשיגדלו - יקבלו את ההחלטות שלהם.

 

[Kalla]

מסכימה איתך לגמרי.

אנשים שחושבים ומרגישים כמוך באמת חבל שיחיו כאן.