לאה, מעט על חסידות ללוב, עד לסיפורך
מתוך "ישיבות בירושלים" באתר דעת ישיבת חסידי ללוב אנו חוזרים עתה משוט בעולם הישיבות. ירדנו במורד הרחוב הנקרא על שם אחד מבוני ירושלים הוא רבי זלמן בהרן, בקצה הרחוב הגענו לבית בן שתי קומות ועליו שלט באותיות מאירות עינים: "ישיבת חסידי ללוב בית דוד, על שם האדמו"ר רבי דוד מללוב". היתה שעת בוקר מוקדמת כשנכנסנו לישיבה, אבל ה"תכנית" התחילה מכבר. כאן מתחילים את סדר היום בתפילת שחרית והתפילה נעשית בהתלהבות ובקולי קולות שהדיהם נשמעים גם למרחוק. התפילה מתחילה, כאמור, בשעה מוקדמת אבל היא אורכת זמן רב, כשהיא נגמרת כבר עומדת השמש בעיצומה. אחרי התפילה מתחיל סדר הלימודים, אך בין זה לזה ישנו עוד הפסק. מפעם לפעם מגיע יום השנה של אחד האדמו"רים הצדיקים במיוחד מאבות החסידות. יום זה אינו עובר בישיבה סתם כך. בני הישיבה זוכרים כמעט על פה את כל ה"יארצייטים" של מאות רבנים גאונים וצדיקים. באותם הימים אין אומרים תחנון ורואים אותו כיום זכרון וכיום מיוחד במינו. אחרי התפילה נוטלים את הידיים לסעודה. סעודה זו כל אחד משתתף בה בפרוטות מספר. התפריט שלה כולל דג מלוח, לחם שחור וכוסית יי"ש. אסור לה שתכלול יותר שלא להכביד על תקציב בני הישיבה. כל "סעודה" כזו, באה רק להסב על יד השולחן ולספר בשבחו של אותו צדיק שאותו יום הוא יום ההילולא שלו ולחזור על אמרותיו בתורה ובחסידות. ה"סעודה" באה רק כדי שיוכלו ליטול את הידיים ולברך ברכת המזון בצוותא. לעתים יוכלו לשבת בשיחה עד חצות היום אך הם מיחסים לזה חשיבות רבה ורואים בזה חלק בלתי נפרד מתכנית הישיבה להחדיר בלב בני הישיבה אהבה והערצה לגדולי מאורי החסידות. מעניין, כי בן ישיבה כזה כשהוא נפגש עם בן ישיבה ליטאית חריפה אין הוא נופל ממנו כלל ואם כי, כאמור, שעות הלמודים העיוניים יוצאות בישיבה זו קצת מקופחות בגלל השעות הרבות שהם מקדישים לשיחות בנושאים של חסידות ויראת שמים. מי היה אותו רבי דוד מללוב שעל שמו נקראת הישיבה? על כך סיפרו כמה מזקני הישיבה: רבי דוד הגיע לירושלים בהיותו ילד בן שש, יחד עם סבו רבי משה'לי מראשי השושלת של חסידות ללוב. ירושלים של אז היתה מלאה חכמים וסופרים, צדיקים, יראים ואנשי מעשה. אך הופעתו של רבי משה'לי הוסיפה פנינת חן מיוחדת במינה לכתרה של ירושלים, גוון חדש בנופה של ירושלים. חסידות ללוב, שהיא כולה לב ורגש, השתבצה עד מהרה יפה יפה בירושלים שהיתה כולה מח והגיון ברזל. המטרה הראשונה היתה הגישה לכותל המערבי. כל ימיו היה מבטיח כי כאשר יעלה לירושלים תהיה דרכו הראשונה אל הכותל המערבי, שם ירעיש עולמות ויזעזע עמודי עולם על מצבם של נדחי ישראל הנמקים בגולה הדוויה, נרדפים ונאנקים תחת עול הגלות, הוא לא ינוח ולא ישקוט בתביעתו: החשת קץ הפלאות וסוף לצרות ישראל, אך נראה כי מן השמים עכבו בעדו. ביום הראשון לבואו חלה קשות ונפל למשכב ונבצר הימנו לבקר אצל הכותל המערבי. השופר שהכין לעצמו, בו היה צריך לתקוע תקיעה אדירה ולהפיל את חומות הגלות המרה, היה מונח לצדו, מחכה ומצפה יחד עם החולה. כאשר ראה שיומו קרב ציוה הישיש לשני בניו שישאוהו אל הכותל המערבי ויביאוהו לשם בכל מחיר, אך כאשר יצאו מן הבית עם מיטתו ניתך עליהם ברד אבנים שגבר והלך מרגע לרגע. הם נאלצו בגלל הסכנה לחזור עם החולה הביתה ועוד באותו יום השיב נשמתו אל על כשהשופר המיותם לצידו. שבעים וארבעה ימים זכה לחיות בירושלים ולנשום אוירה כנגד שבעים וארבע שנות חייו. עם פטירתו של רבי משה'לי השאיר אחרי את בנו רבי אליעזר מנדל. רבים מבני ירושלים החלו נוהרים אליו ודבקים בו. התפללו בבית מדרשו והקשיבו לתפלותיו שפילחו כליות ולב. הוא היה נוהג להתפלל מנחה ומעריב אצל הכותל המערבי ולא עצרוהו גשם ושלג ואף הפרעות מצד השכנים הערבים. חסידי ירושלים מצאו בו את מורם ומדריכם, הלכו אחריו באשר הלך ובילו במחיצתו יומם ולילה, אף גדולי החסידות בפולין גליציה והונגריה הללוהו ושבחוהו, בצנז הכריז פעם בעל "דברי חיים" בליל הפסח כי "הסדר שעורך עתה רבי אליעזר מנדל בירושלים יפה מכל הסדרים של כל הצדיקים". עני ואביון היה ובביתו אין למצוא אפילו פרוסת לחם יבשה. אין זכר לטיפת חמים או לתבשיל חם, ואילו הוא שרוי תמיד בעולמות עליונים. אשתו סובלת יסורי ארץ ישראל, מלקטת גבעולי סובין בשווקי העיר העתיקה, שופתת סיר על האש ומבשלת מרק סובין ושוברת בו את רעבון ילדיה, פעם אחת רבו ביניהם הילדים על כף מי סובין, הוא יצא מחדרו לראות מה סיבת הבכיות והמחזה זעזע אותו. דמעות גדולות נוצצו בעיניו: "אם עד כדי כך הגיעו הדברים - אמר אחר כך - הרי אין הילדים חושבים על אמונה ובטחון כי אם על ...סובין". שלושים ושתיים שנה חי רבי אליעזר מנדל בירושלים. בפורים של שנת תרמ"ג נפטר. בישבו לסעודת פורים מזג לעצמו כוסית יי"ש, איחל לכולם "לחיים" ואמר: "יהי רצון שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו". מיד אחרי זה קרא, "שמע ישראל" ונשמתו פרחה. בהספדו שנשא עליו רבי יעקב שאול אלישר, הראשון לציון אז, אמר: "אוי לנו שחג הפורים נהפך עלינו לתשעה באב". על כסאו אחריו עלה רבי דוד'ל בנו. כאמור, עלה לירושלים בהיותו ילד: כאשר נסע סבו לארץ ישראל ונפרד מרבי ישראל מריזין היה אתו גם הילד דוד נכדו, רבי ישראל השתעשע עם הילד ואמר כי יש לו "עיניים מאירות ובהירות" והוא עתיד להחזיר יהודים רבים לאביהם שבשמים. רוב תורתו קיבל מסבו. בהיותו כבן שש כבר היו מאה דפי גמרא שגורים על פיו, את יתר ימי נעוריו השלים בעיר העתיקה בה ספג אל תוכו ריחה של תורה ויראת שמים, בה התאבק בעפר רגליהם של חסידים ואנשי מעשה יקירי וגדולי ירושלים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל עובר ושב, לעזרה, עצה והדרכה וקיים בפשטות את המאמר "ויהיו עניים בני ביתך" כי לא היה עני יוצא מביתו ריקם מבלי שיאכילהו וישקהו ואף ינחמהו ויעודדהו בצרתו ויגונו. יחד עם זה התמסר לפעולה ציבורית והיה הממונה הראשי בכולל ורשא "על מנת שלא לקבל פרס". על ידו נבנתה שכונת בתי ורשא. הוא לא נהנה מכספי הכולל כמלוא נימה ועמד בכל תוקף על כך שאף אחד מבניו לא יעבור לגור באותם בתים לבל יהנה מהם חס ושלום. בימי הרעב בירושלים הגיע אליו משלוח כסף גדול לחלוקה. כאשר ביקשה ממנו אשתו להוצאות הבית ענה לה שאין לו מה לתת לה, וכאשר הצביעה על צרור הכסף אמו לה: זה אש! אש! אסור לגעת בכספי עניים! לפני ארבעים ושלש שנים נפטר רבי דוד, בהתאם לצוואתו כתבו על מצבתו רק שמו בלבד, ועד היום יספרו בני הישיבה של חסידי ללוב זה לזה על מסכת חייו המופלאה בירושלים העתיקה ועל אמרותיו העמוקות בתורה וחסידות שנמזגו אצלו במנה גדושה כל כך.
