הכנת האח/ות הבכור לאחיו התאומים
- פותח הנושא קרן משם
- פורסם בתאריך
חנה של ליאור
New member
לנו יש את שיר - בת 3 ותשעה חודשים
ב 24 לפברואר היא תהיה בת 4. התל"מ שלי הוא 21 לפברואר, כך שהלידה (כך אני מקווה) תהיה לא הרבה לפני היומולדת שלה. שיר יודעת כבר המון זמן על התאומים שבדרך. לכל החברים שלה מהגן נולד בשנה האחרונה אח קטן ושיר לא הפסיקה לבקש. אנחנו אמרנו לה שצריך לחכות ובסופו של דבר גם לנו יהיה תינוק. שיר נהגה לבדוק את הבטן שלי לעיתים קרובות כדי לברר אם כבר גדל שם תינוק או שעדיין לא. כשנכנסתי להריון החלטנו שנספר לשיר אחרי הסקירה הראשונה, כשכבר נדע מה יש שם ושהם בסדר. הבטן שלי לא התחשבה בהחלטה וגדלה כבר הרבה לפני הסקירה הראשונה. יום אחד שיר הסתכלה על הבטן והודיעה "אמא, יש לך בטן גדולה! יש שם תינוק?" אמרתי לה שאני צריכה ללכת לרופא עם מצלמה מיוחדת שיבדוק מה יש שם בפנים ויודיע לנו. ביום של הסקירה שיר חיכתה לנו אצל ההורים של ליאור. כשרק פתחנו את הדלת היא קפצה עלי ושאלה מה הרופא אמר ואם באמת יש לי שם תינוק. התיישבתי איתה וסיפרתי לה שהרופא מצא לי שני תינוקות שם בפנים. אחד בן ואחת בת ושגם יש להם שמות - נעם ועדי. שיר היתה נרגשת ולא הפסיקה לצחקק ולשמוח. בתקופה הראשונה אחרי ה"גילוי" שיר היתה חסרת סבלנות ולא הפסיקה לשאול מתי התינוקות ייוולדו. לאט לאט היא נרגעה. כיום היא כבר רוצה שהיומולדת שלה יגיע וזה חשוב לה יותר מהלידה של האחים שלה. היא יודעת שזה יקרה ביחד, פחות או יותר, אבל הכי חשוב זה להיות כבר בת 4, לא? קוריוז קטן: כששיר שאלה שוב ושוב מתי התינוקות ייוולדו ואמרתי לה שצריך לחכות, היא שאלה למה מ. לא חיכתה כל כך הרבה זמן? אמרתי לה של-מ. יש תינוק אחד. לנו יש שניים... ההסבר הזה הניח את דעתה.
כמובן שכעת כל הילדות בגן מבקשות מהאמהות שלהן תאומים ושיר נהייתה ממש סלבריטי
. אנחנו מדברים לא מעט על הלידה הצפויה ועל התינוקות. הסברתי לה שהלידה תהיה בבית חולים ואני לא אהיה בבית כמה ימים. הבטחתי לה שהיא תוכל לבוא לבקר, אבל היא תצטרך לחזור לישון בבית או אצל סבא וסבתא כל עוד אני אהיה בבית חולים. דיברנו על הטיפול בהם. לשיר היה ברור בהתחלה שהיא תטפל בהם בהם בדיוק כמונו. כששניהם יבכו, אני ארים אחד והיא את השני. היא תכניס ותוציא אותם מהאמבטיה וכו'. ניסיתי להבהיר לה כמה פעמים מה יהיה התפקיד שלה ומה לא. אני עדיין חושבת שהיא "מסוכנת" ושאסור להשאיר אותה איתם לבד. נראה שהיא מבינה את החלק שלה ומחכה בקוצר רוח שזה כבר יקרה. ככל שההריון מתקדם רואים שמשהו עובר על שיר. אני, שהייתי צמודה אליה כל הזמן, מתרחקת קצת. קשה לי לשבת איתה על השטיח ולשחק, אני לא מרימה אותה בכלל, כואב לי ואני מרגישה לא טוב וזה די בולט לעין. שיר התחברה מאוד לליאור. היא קלטה שהוא האופציה המועדפת בשלב זה. יחד עם זה, היא פתאום חזרה להרטיב בלילה, קשה לה לפעמים להפרד בגן וגם ביומיום היא קצת יותר "דבק". אני מניחה שזו הכנה טובה למה שיהיה אחרי הלידה...
ימים יגידו...
ב 24 לפברואר היא תהיה בת 4. התל"מ שלי הוא 21 לפברואר, כך שהלידה (כך אני מקווה) תהיה לא הרבה לפני היומולדת שלה. שיר יודעת כבר המון זמן על התאומים שבדרך. לכל החברים שלה מהגן נולד בשנה האחרונה אח קטן ושיר לא הפסיקה לבקש. אנחנו אמרנו לה שצריך לחכות ובסופו של דבר גם לנו יהיה תינוק. שיר נהגה לבדוק את הבטן שלי לעיתים קרובות כדי לברר אם כבר גדל שם תינוק או שעדיין לא. כשנכנסתי להריון החלטנו שנספר לשיר אחרי הסקירה הראשונה, כשכבר נדע מה יש שם ושהם בסדר. הבטן שלי לא התחשבה בהחלטה וגדלה כבר הרבה לפני הסקירה הראשונה. יום אחד שיר הסתכלה על הבטן והודיעה "אמא, יש לך בטן גדולה! יש שם תינוק?" אמרתי לה שאני צריכה ללכת לרופא עם מצלמה מיוחדת שיבדוק מה יש שם בפנים ויודיע לנו. ביום של הסקירה שיר חיכתה לנו אצל ההורים של ליאור. כשרק פתחנו את הדלת היא קפצה עלי ושאלה מה הרופא אמר ואם באמת יש לי שם תינוק. התיישבתי איתה וסיפרתי לה שהרופא מצא לי שני תינוקות שם בפנים. אחד בן ואחת בת ושגם יש להם שמות - נעם ועדי. שיר היתה נרגשת ולא הפסיקה לצחקק ולשמוח. בתקופה הראשונה אחרי ה"גילוי" שיר היתה חסרת סבלנות ולא הפסיקה לשאול מתי התינוקות ייוולדו. לאט לאט היא נרגעה. כיום היא כבר רוצה שהיומולדת שלה יגיע וזה חשוב לה יותר מהלידה של האחים שלה. היא יודעת שזה יקרה ביחד, פחות או יותר, אבל הכי חשוב זה להיות כבר בת 4, לא? קוריוז קטן: כששיר שאלה שוב ושוב מתי התינוקות ייוולדו ואמרתי לה שצריך לחכות, היא שאלה למה מ. לא חיכתה כל כך הרבה זמן? אמרתי לה של-מ. יש תינוק אחד. לנו יש שניים... ההסבר הזה הניח את דעתה.
אנחנו עדיין לא ספרנו על התאומים
לנו, 2 ילדים בבית הגדול אוטוטו בן 6 והקטן בן 3 וחצי. הגדול בשנתיים האחרונות "שיגע" אותנו שהוא רוצה תינוקת! ובעצם, הוא נהג לתקן הוא רוצה תאומות. וההסבר שלו היה פשוט - יש לנו כבר 2 בנים עכשיו צריך 2 בנות. ?! היות והיינו בטיפולים, ולא ידענו כמה זמן נצטרך לחכות.. אמרנו לו שאנחנו גם מאוד רוצים ושבע"ה זה יקרה. אצלנו זה לא כ"כ פשוט והקב"ה מתכנן את הדברים (אנחנו דתיים - וזה מאוד הסתדר!) הוא שאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות ואמרנו לו שכן! שהוא יכול להתפלל. בקיצור, בשעטו"מ ההריון נקלט. השמחה היתה גדולה ואיתה החששות. מאוד חששנו לספר - במיוחד שידענו שכאשר הילדים ידעו כל העולם ידע! החלטנו שאנחנו מספרים כאשר לא יהיה אכפת לנו שכל העולם ידע. ואכן, בחודש רביעי ממש בהתחלה ידענו שהוא מחכה לבשורה יותר מכל אמרנו לו שאנחנו רוצים לספר לו משהו. הוא ישר שאל אם אני בהריון וכשאישרנו הוא צרח בהתלהבות רצה להעיר את אחיו ולספר לו. התקשר לסבתות ולסבים לספר להם, התקשר לבני דודים שלו. ובבוקר איך שהוא קם הוא סיפר לאחיו שלא מי יודע מה התרגש מזה. הוא ילד מאוד בוגר, ומחכה מאוד ללידה הצפויה. כשמדברים על זה, הוא כל הזמן מסביר לאחיו הקטן שאמא תצטרך לנוח הרבה (גם עכשיו וגם אחרי הלידה בע"ה) והם יצטרכו לטפל באח/ות הקטנה. הוא במתכנן איך יעזור לקלח, לסחוב בעגלות, ואחרי שהוא/היא ת/יגדל הוא ישחק איתה/ו . אנחנו לא אמרנו להם שיש לנו תאומים. אבל, יש להם איזה חוש - אני בטוחה! הוא כל הזמן אומר שהוא הכי רוצה תאומות!!!!! הוא לא יודע שהוא יקבל את זה... הקטן יותר, מאוד מצפה, וגם הוא מדבר על זה שהוא יקלח אותו, וישחק איתו. ויצחיק אותו. ניסיתי להסביר לו שבהתחלה התינוק לא יצחק, רק ישן, ינק ויתקלח... די קשה לו להבין את זה. מטבע הדברים, הוא מדבר על זה הרבה פחות. זה די עובר "לידו".
לנו, 2 ילדים בבית הגדול אוטוטו בן 6 והקטן בן 3 וחצי. הגדול בשנתיים האחרונות "שיגע" אותנו שהוא רוצה תינוקת! ובעצם, הוא נהג לתקן הוא רוצה תאומות. וההסבר שלו היה פשוט - יש לנו כבר 2 בנים עכשיו צריך 2 בנות. ?! היות והיינו בטיפולים, ולא ידענו כמה זמן נצטרך לחכות.. אמרנו לו שאנחנו גם מאוד רוצים ושבע"ה זה יקרה. אצלנו זה לא כ"כ פשוט והקב"ה מתכנן את הדברים (אנחנו דתיים - וזה מאוד הסתדר!) הוא שאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות ואמרנו לו שכן! שהוא יכול להתפלל. בקיצור, בשעטו"מ ההריון נקלט. השמחה היתה גדולה ואיתה החששות. מאוד חששנו לספר - במיוחד שידענו שכאשר הילדים ידעו כל העולם ידע! החלטנו שאנחנו מספרים כאשר לא יהיה אכפת לנו שכל העולם ידע. ואכן, בחודש רביעי ממש בהתחלה ידענו שהוא מחכה לבשורה יותר מכל אמרנו לו שאנחנו רוצים לספר לו משהו. הוא ישר שאל אם אני בהריון וכשאישרנו הוא צרח בהתלהבות רצה להעיר את אחיו ולספר לו. התקשר לסבתות ולסבים לספר להם, התקשר לבני דודים שלו. ובבוקר איך שהוא קם הוא סיפר לאחיו שלא מי יודע מה התרגש מזה. הוא ילד מאוד בוגר, ומחכה מאוד ללידה הצפויה. כשמדברים על זה, הוא כל הזמן מסביר לאחיו הקטן שאמא תצטרך לנוח הרבה (גם עכשיו וגם אחרי הלידה בע"ה) והם יצטרכו לטפל באח/ות הקטנה. הוא במתכנן איך יעזור לקלח, לסחוב בעגלות, ואחרי שהוא/היא ת/יגדל הוא ישחק איתה/ו . אנחנו לא אמרנו להם שיש לנו תאומים. אבל, יש להם איזה חוש - אני בטוחה! הוא כל הזמן אומר שהוא הכי רוצה תאומות!!!!! הוא לא יודע שהוא יקבל את זה... הקטן יותר, מאוד מצפה, וגם הוא מדבר על זה שהוא יקלח אותו, וישחק איתו. ויצחיק אותו. ניסיתי להסביר לו שבהתחלה התינוק לא יצחק, רק ישן, ינק ויתקלח... די קשה לו להבין את זה. מטבע הדברים, הוא מדבר על זה הרבה פחות. זה די עובר "לידו".
הוא הראשון שידע ודאג לספר לכולם ../images/Emo9.gif
אני ואיתן נהגנו להשתול ולעשות יחד ג'ודו... ערב אחד ביקשתי ממנו (שבוע 5 או 6) שלא יקפוץ לי על הבטן והא שאל למה.. אז סיפרתי לו. הוא כמובן דאג לספר לכל העולם ואשתו. לא תכננתי לספר בעבודה לפני שבוע 15, איתן ביקר אצלי בעבודה ונפל. ניגשתי אליו והרמתי אותו לחיבוק ואז הוא שואל מול כולם -" מה אין לך תינוקות בבטן ?" ואני מתחמקת ועונה: "לא אין לי" והוא ממשיך "מה קרה להם ? " אז זהו הוא יודע עליהם, מדבר אליהם, מלטף אותם. הוא גם החליט שזה בן ובת (אנחנו לא יודעים את מין העוברים) והעמיד אותי במצב לא נעים מול המשפחה שבטוחים שאנחנו משקרים ויודעים את מין העוברים. הוא גם החליט לקרוא להם עומרי ואדווה... בפועל, אני בטוחה שהוא לא ממש מבין ומפנים ויהיה משבר. איתן אגב עוד מעט בן 4. ספר על הריון שקנינו לו לא ממש מעניין אותו.
אני ואיתן נהגנו להשתול ולעשות יחד ג'ודו... ערב אחד ביקשתי ממנו (שבוע 5 או 6) שלא יקפוץ לי על הבטן והא שאל למה.. אז סיפרתי לו. הוא כמובן דאג לספר לכל העולם ואשתו. לא תכננתי לספר בעבודה לפני שבוע 15, איתן ביקר אצלי בעבודה ונפל. ניגשתי אליו והרמתי אותו לחיבוק ואז הוא שואל מול כולם -" מה אין לך תינוקות בבטן ?" ואני מתחמקת ועונה: "לא אין לי" והוא ממשיך "מה קרה להם ? " אז זהו הוא יודע עליהם, מדבר אליהם, מלטף אותם. הוא גם החליט שזה בן ובת (אנחנו לא יודעים את מין העוברים) והעמיד אותי במצב לא נעים מול המשפחה שבטוחים שאנחנו משקרים ויודעים את מין העוברים. הוא גם החליט לקרוא להם עומרי ואדווה... בפועל, אני בטוחה שהוא לא ממש מבין ומפנים ויהיה משבר. איתן אגב עוד מעט בן 4. ספר על הריון שקנינו לו לא ממש מעניין אותו.
זה נורא תלוי גיל
אני נכנסתי להריון כשהבכור שלי היה בן שנה ו- 4 חודשים. בשלב זה הוא עדיין לא הלך ובאותה תקופה (ממש זמן קצר לפני) פיטרנו בפתאומיות את המטפלת והגוזל טופל במשך 3 חודשים אצל ההורים. בגיל שנה וחמש הוא התחיל ללכת ולאט לאט נהיה לי בנושא הזה יותר קל. בהתחלה השתדלתי להרים אותו פחות ולאט לאט פשוט היה לי קשה והפסקתי להרים. קשה להכין ילד בגיל כ"כ צעיר ובטח לא להכין לשניים. בחודשיים האחרונים הייתי בשמירת הריון וניצלתי את הזמן להכין לו ספר שממגים איך הוא היה בתור תינוק בעיקר כדי שידגים לו את המושגים הקשורים בעולם התינוקות. בשום שלב לא נאמר לו שעומדים להגיע שניים אבל הוא ידע להגיד שיש לאמא תינוק בבטן. השתדלתי בחודשיים האחרונים לתת לו את מלוא תשומת הלב. יום אחרי הלידה הוא הגיע לבית החולים והתחושה היתה שהוא לא מקנא עדיין באחים שלו (אני לא חושבת שהוא הבין שהם באים איתנו הביתה באיזשהוא שלב) אלא התחושה היתה של חסך באמא (לא יכולתי להרים אותו וזה אחרי תקופה ארוכה שבה לא הרמתי והוא כל הזמן ביקש ידיים, כל יולדת שראה מהגב שלה עם בגדי בית החולים נקראה אמא). היום חודשיים אחרי אני יכולה להגיד שהוא התרגל לקיומם של אחיו והם מאוד מסקרנים אותו. הוא מדבר עליהם הרבה. הקנאה תופסת כל פעם מימדים חדשים. אם בהתחלה הוא רצה ידיים בדיוק כשהרמנו אותם כיום הוא דורש שנפנה את האוניברסיטה שלהם או שטיח הפעילות שלהם כשהוא מגיע מהגן. התחושה היא שהתחרות כבר לא רק עלינו ההורים אלא על הטריטוריות בבית. לפעמים כשהוא רוצה משהו ואני לא יכולה בגלל שאני מניקה הוא בוכה ומבקש שאשלח אותם למיטה. טיפים ?
לא להתייחס לקטנים כיחידה אחת. אנחנו מעולם לא השתמשו במילה "הם" או "שלהם". תמיד בשמותיהם
לתת לילד הקטן להיות שותף. להביא כסא כדי שיעמוד עליו ויראה איך רוחצים אותם, לתת לו לשים את הסבון. לבקש ממנו להביא חיתול טטרה כשהם פולטים וכו'
לתת לגדול הרבה תשומת לב
למצוא רגעים ביום שבהם אתם רק איתו. לא ליד הקטנים, לא לצד ההנקה. אצלנו זה אפילו הליכה למכולת.
בתלוי בגיל הילד הגדול יש לדאוג לעזרה בשעות ששלושתם יחד. אצלנו כל פעם שהייתי עם שלושתם יחד זה נגמר בבכי (לפעמים גם בכי שלי)
להעצים את היכולות של הגדול. אתה יודע לאכול לבד, אתה יודע ללכת
אני נכנסתי להריון כשהבכור שלי היה בן שנה ו- 4 חודשים. בשלב זה הוא עדיין לא הלך ובאותה תקופה (ממש זמן קצר לפני) פיטרנו בפתאומיות את המטפלת והגוזל טופל במשך 3 חודשים אצל ההורים. בגיל שנה וחמש הוא התחיל ללכת ולאט לאט נהיה לי בנושא הזה יותר קל. בהתחלה השתדלתי להרים אותו פחות ולאט לאט פשוט היה לי קשה והפסקתי להרים. קשה להכין ילד בגיל כ"כ צעיר ובטח לא להכין לשניים. בחודשיים האחרונים הייתי בשמירת הריון וניצלתי את הזמן להכין לו ספר שממגים איך הוא היה בתור תינוק בעיקר כדי שידגים לו את המושגים הקשורים בעולם התינוקות. בשום שלב לא נאמר לו שעומדים להגיע שניים אבל הוא ידע להגיד שיש לאמא תינוק בבטן. השתדלתי בחודשיים האחרונים לתת לו את מלוא תשומת הלב. יום אחרי הלידה הוא הגיע לבית החולים והתחושה היתה שהוא לא מקנא עדיין באחים שלו (אני לא חושבת שהוא הבין שהם באים איתנו הביתה באיזשהוא שלב) אלא התחושה היתה של חסך באמא (לא יכולתי להרים אותו וזה אחרי תקופה ארוכה שבה לא הרמתי והוא כל הזמן ביקש ידיים, כל יולדת שראה מהגב שלה עם בגדי בית החולים נקראה אמא). היום חודשיים אחרי אני יכולה להגיד שהוא התרגל לקיומם של אחיו והם מאוד מסקרנים אותו. הוא מדבר עליהם הרבה. הקנאה תופסת כל פעם מימדים חדשים. אם בהתחלה הוא רצה ידיים בדיוק כשהרמנו אותם כיום הוא דורש שנפנה את האוניברסיטה שלהם או שטיח הפעילות שלהם כשהוא מגיע מהגן. התחושה היא שהתחרות כבר לא רק עלינו ההורים אלא על הטריטוריות בבית. לפעמים כשהוא רוצה משהו ואני לא יכולה בגלל שאני מניקה הוא בוכה ומבקש שאשלח אותם למיטה. טיפים ?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.