נכון נכון נכון

[הוא היא]

שירה, מה דעתך לשתף אותנו?

 

[שִירָה]

קשה לי לנסח את הדברים בבהירות

ביום חמישי (כמה שעות לפני כתיבת ההודעה), חזרתי עם ילדיי מהפארק. בתי לא רצתה לשבת בכסא הבטיחות (בדיוק הדוגמא שדיברת עליה). בעבר, אני מניחה שהייתי מנסה לשכנע אותה במשך כמה דקות, ובלית ברירה, מושיבה אותה בכוח. היום ברור לי שאני לא אושיב אותה בכוח. לכן, ניסיתי לראות מה מפריע לה. התברר שהיא רוצה לוודא שלא השארנו את העגלה בפארק. פתחתי את תא המטען והראיתי לה את העגלה המקופלת. עדיין, היא לא רצתה לשבת בכסא הבטיחות. הצעתי לה מכונית צעצוע. זה לא עזר. לבסוף נתתי לה את צרור המפתחות שלי (אחרי שהוצאתי את מפתח המכונית). היא לקחת את הצרור בשמחה, והתיישבה. כמובן, התיאור הזה לא מתאים לכל ילד ולכל מצב. גם אצלנו - בכל פעם, זה משהו אחר. פעמים רבות, אם אני מספרת לה מה נעשה כשנגיע הביתה (נספר סיפור, נאכל יוגורט, וכן הלאה), היא משתכנעת. בפעמים אחרות, אני נותנת לה צעצוע מעניין, או אוכל, או עושה קולות מצחיקים כדי להסיח את דעתה, או שרה לה את השיר האהוב עליה, או מספרת משהו אחר בקול דרמטי. אין פתרון קסם אחד. למדתי לראות שברגע שאני מבינה שהושבה בכוח איננה אופציה, יש אופציות אחרות. (וכמה יצירתית נהייתי מאז שנעשיתי אמא. בחיי

).

 

[לאה_מ]

אני מאד שמחה שכתבת את זה ../images/Emo13.gif

כי כבר יצא לי כמה פעמים לקרוא כאן אמהות שהתלוננו על זה שאני מציעה פתרונות יצירתיים מדי, ושזה לא מתאים לכל אחת. אני לא האדם הכי יצירתי בעולם. באמת שלא. אבל אני חושבת שכאשר דברים חשובים לנו, אנחנו מוצאים בתוכנו את היכולת לראות הרבה צדדים שלהם. זה נכון בהרבה תחומים בחיים שלנו, לא רק עם הילדים. כאשר מאד חשוב לי להצליח במו"מ עסקי, אני מוצאת את הפתרונות שיאפשרו לנו להגיע לחתימת החוזה, כאשר מאד חשובים לי יחסי עם חברה, אני מוצאת את הדרך לא להעלב ממנה או לכעוס עליה, ומוצאת פתרונות טובים לחילוקי הדעות בינינו, כאשר חשוב לי לשמור על מקום העבודה שלי, אני מוצאת את הדרך להתנהל שם מבלי להכנס לפינות שיגרמו לי לאבד אותו... הילדים שלי הם בלי ספק הדבר החשוב לי ביותר בעולם. ואני חושבת שבגלל זה אני יותר יצירתית בכל מה שנוגע אליהם. ואגב, ממש לא כל הרעיונות הם שלי - להיפך - יש הרבה דברים שקראתי באיזה מקום או שמעתי ממישהו, ואני מוכנה לנסות אותם (הרבה פעמים זה לא שאני כל כך פתוחה לנסיונות, אלא שמיציתי כבר את כל הדרכים שהצלחתי לחשוב עליהן, ובשעת הדחק אני מוכנה לנסות גם איזה פתרון איזוטרי ששמעתי עליו פעם...) - ולפעמים מתברר שהפתרונות האלה, שנראים לי מלאכותיים ולא מתאימים, דוקא עובדים מצויין. ואחרי פעם או פעמיים שמשתמשים בהם באופן מלאכותי, הם הופכים לחלק מארגז הכלים שלי.

 

[שִירָה]

אני אחת מהאמהות ההן

שחשבו שהפתרונות שלך הם בלתי ישימים. הכל נשמע לי יפה כל כך, ואידילי להפליא, אבל בלתי מושג לחלוטין. (וגם היום, אני רחקוה מלהיות האמא המושלמת, אבל לכל הפחות, אני לא עושה באופן מודע מעשים שאני לא שלמה איתם.) וראוי לציין, שגם אני בכלל לא יצירתית באופן יוצא דופן.

 

[הוא היא]

ובכלל תודה לכל מי שענתה |ë́đ&e

 

[אום קוקי]

גם אני נתקלת בבעיה הזאת

אבל עם בן שלוש. אנחנו מנהלים מו"מ, מגיעים להסכמה כללית, למשל, נשחק קצת עכשיו וכשאמא תגיד שנגמר הזמן נלך לאכול, הוא מסכים כמובן ומבטיח שכך יהיה, אבל כשמגיע הזמן ואני אומרת - טוב הולכים, הוא פשוט מסרב. מה עושים אם יש מו"מ, מתקבל הסכם שמתאים לשני הצדדים, אבל צד אחד פשוט לא עומד בהסכם?

 

[דינהלה1]

|מנסה לענות

הקטנה שלי בת שנתיים פלוס, לפעמים אין לנו ברירה ואנחנו נותנים לה להבין שבמקרים מסוימים אנו ההורים אלה שקובעים בסופו של דבר. לדעתי זה חלק מהצבת גבולות מאחר ולעתים קרובות היא מבקשת דברים שלא באים בחשבון באותו רגע, אינם סבירים, מסוכנים מזיקים וכו. כמובן שלפעמים זה מלווה בבכי או היסטריה ואז אנו מנסים להציע לה דברים אחרים כדי לתת לה את התחושה שכן יש לה בחירה אבל בגבולות המותרים. הרי בעצם זה כמו בחיים האמיתיים לא? לגבי המקרה שהיה לך בקניון אני יודעת על עצמי שלפעמים יש לי סדר יום מטורף שבו אני דואגת לכולם ולבית ולעצמי לא מספיקה כלום אפילו לא לאכול או לשתות וכו. ואז באותו רגע אני בסדר העדיפויות כי גם אני בן אדם. וגם כדי שאוכל להמשיך לטפל בה...

 

[בזזזזזזז]

התלבטתי הרבה אם לענות

ובגלל התשובה שלך ללאה החלטתי שכן. לדעתי לב השאלה היא מה את מגדירה כשימוש בכח. היתה פה לפני כמה ימים שאלה של אמא שמחזיקה את בתה על הרצפה ומשלבת לה את הידיים ומחזיקה אותה שם למרות מחאותיה במשך דקה (שנת חיים). האם זו אלימות? יש אפשרות להגדיר שימוש בכח ככל הפעלת כח פיזי שאינו בהסכמה של הילד. יש אפשרות להגדיר כח בהגדרה רחבה הרבה יותר - ככל דרך כפיה - מודעת או שלא מודעת, מניפולטיבית או ישירה, שגורמת לילד לעשות מה שההורה מבקש/רוצה/מתכוון (בין אם היה לפני הפעלת הכח סרוב של הילד לבקשה בע"פ ובין אם מראש הופעלה המניפולציה על מנת למנוע מצב של סרוב פוטנציאלי). אחרי שמגדירים מהו "שימוש בכח" אפשר לדון בשאלה האם הפעלתו ראויה או לא (ואני לא מתכוונת לגדר החוק אלא לגדרות שאנחנו מציבים לעצמנו כהורים). יש קשת שלמה של אפשרויות בין שתי הקיצוניויות (הגדרה רחבה או מצומצמת). אם תצליחי להגיע למצב של משא ומתן אמיתי כמו שלאה מתארת, ואם תבחרי לפעול בדרך זו כל הזמן כדרך חינוך וכהשקפת עולם - תעמדי בקצה הקשת של הגדרת השימוש בכח. אם תפעילי כח פיזי ואלימות כוחנית גופנית על ילדך (דוגמת להחזיק על הרצפה זמן ארוך בניגוד לרצונו, או להכות חו"ח) - תעמדי בקצה הנגדי של הקשת. כשלעצמי אני לא מגדירה פעולה של לקיחת ילד על הידיים מהמדרכה או ממשטח המשחקים (בין אם הוא מתנגד או לא) כהפעלת כח רב יותר מאשר להפעיל עליו מניפולציות "נחמדות" שהוא לא מרגיש שהן דרך אחרת לכפיית רצון ההורה עליו.

 

[הוא היא]

ההגדרה שלי לכוח היא לקחת על הידיים

בניגוד לרצונו, או לקחת לו חפץ מהיד בניגוד לרצונו. עדיין לא הבנתי איך מנהלם משא ומתן עם ילד בן שנה ושמונה חודשים???

 

[הוא היא]

או שהתכונת למשא ומתן כנקודת מוצא

בסיסית ומנחה.

 

[דינהלה1]

האם תמיד רצוי לנהל אתם משא ומתן?

הרי בגילאים האלה כמו בתי בת ה 2.2 ההגיון אצלם עדין לא עובד. לדעתי יש מקרים שלא עומדים למשא ומתן. אני לא מפעילה כח אבל בהחלט עומדת על שלי תוך נתינת האלטרנטיבות אחרות במקום לזה שבאותו רגע היא רוצה. כמובן שזו מניפולציה מסוימת אבל היא באה ממקום חיובי ולא שלילי. בסך הכל כשהיא מבקשת ממני כל מני דברים אני כן נותנת לה.

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

ההגיון עובד ועוד איך

אולי לא בצורה שהוא עובד אצלך אבל הוא עובד מצוין והיכולת שלהם לקשר בין סיבה לתוצאה ובין ארועים שונים ולזכור את כל הקשרים מדהימה - אחרי הכל, הם צריכים את זה כדי לעשות לעצמם איזשהו סדר בעולם הענק הזה מסביב. להיפך, בגלל שההגיון שלהם עובד בצורה כל כך אינטנסיבית שיטות של משא ומתן יכולות לעבוד מצוין. גם אם ההגיון בעינייך הוא פשטני, בשבילם זה בדיוק מה שצריך. לדוגמה, רצינו ללמד את נועם (2.4) להרדם שנ"צ בבית, אחרי שעם הכניסה לגן היכולת הזאת התמוגגה לה... אז ניסינו כל מיני דרכים והסברים, אבל מה שעזר הוא בסופו של דבר להסביר לו שאמא עייפה והולכת לנוח, וגם נועם ילך לנוח, ואחרי שהוא יקום נעשה משהו שהוא אוהב (נלך לסבתא, למגלשה וכו'). יש מקרים שלא עומדים למשא ומתן, נכון.

 

[Blue Eyed Lioness]

ודאי שההגיון עובד,

אבל ההגיון שלי עובד טוב יותר, וכל עוד הוא תלוי בי לצרכיו - ההגיון שלי הוא זה שעל פיו יפול דבר. אני לא מנהלת משאים ומתנים עם בני שנתיים. מקשיבה ברוחב לב לפניות ולמענות, אך המקום שהם תופסים בהחלטה הסופית הוא מזערי, כיאה לפרופורציות הנכונות והבריאות: אם אני צריכה לצאת עכשיו - אילו פרופורציות יש למשחק של עוד 3 דק' שבדיוק מתחשק לבן השנתיים לשחק?? אני מסבירה קצרות מדוע כרגע אי אפשר לשחק, לאן אני ממהרת וכד', מבטיחה שימשיך לשחק כשנחזור - וקדימה לדרך. זה לא רק בגיל שנתיים, אלא (עד כה) מוסיף לעבוד בגילאי שלוש וארבע וחצי.

 

[kees]

את צודקת בהחלט

ילד בן שנתיים לא יכול להיות זה שיחליט על הדברים אנחנו ההורים ואנחנו צריכים לקבל את ההחלטות יש להקשיב, לתת הסבר ולעמוד על שלנו אני לךא חושבת שלנהל משא ומתן על ישיבה בכיסא בטיחות היא דבר שצריך לעשות הרי אם הוא ירוץ לכביש לא ננהל משא ומתן אלא נפעל ילד זקוק לנו כהורים ודמויות סמכות ולא כאלו שמנהלים מו"מ על כל דבר- ילד מהר מאוד יבין שאם הוא מנהל את העיניינים בגיל שנתיים יהיה לו הרבה יותר כוח עם השנים ואז נרוץ לחוגי הורים ללמוד לשקם את הסמכות ההורית למרות זאת אני חושבת שיש מקום להקשיב לילד, לתת הסברים אבל שהילד יבין שאנחנו קובעים אם אנחנו יודעים שהילד זקוק לכמה דקות נוספות להתארגנות אז מראש נגדיר "עוד 5 דקות יוצאים מהבית" "שתיגמר התוכנית הזו הולכים להתקלח" וכד' ככה אנחנו אלו שמגדירים את הדברים ולא נכנסים לעימותים ועדיין נותנים לילד את מרחב הזמן לו הוא זקוק להתארגנות

 

[פעמונית2]

לא בדיוק מו"מ

מה שעובד אצלינו הרבה פעמים: אם הוא שקוע במשחק וצריך ללכת, אנחנו אומרים לו, "טוב, עוד 3 דקות הולכים". ואז הוא קובע מתי עברו שלוש דקות. כמובן שאין לו מושג מה זה 3 דקות באמת, אבל בד"כ הוא מבין שזה זמן קצוב וקצר ואומר "סיימתי" אחרי כמה דקות. ואם לא, מנסים לשכנע אותו שכבר עברו שלוש הדקות. זה עם ילד גדול יותר, אבל אולי יעבוד גם בגיל הזה, מי יודע. אני עדיין לא מבינה למה זה עובד אצלינו...

 

[טליאור]

אצלנו מכוונים פלאפון

וכשמצלצל הולכים או שמסכמים סיום פעילות לפי סיום של שיר שמתנגן במערכת, וכו' זה עובד וגם מוריד ממני את האחריות (זה לא אני - זה הפלאפון

) להיות ה"רעה"

 

[מ י כ]

וואללה-רעיון גאוני-תודה.