נכון נכון נכון

הוא היא

New member
../images/Emo41.gifנכון נכון נכון

שנשאלו הרבה שאלות בנושא, ויש קטגוריה מיוחדת של מאמרים על כך אבל עדיין יש לי התלבטות.... וכן, שוב התלבטות לגבי גיל שנתיים העיקרון שמנחה אותנו עם בננו, בן השנה ושמונה הוא להתעמת רק על מה שחשוב ועקרוני. אלא מה....יש מספר מצבים בהם אני קצת תקועה ולא שלמה עם שום דרך והייתי שמחה לשמוע רעיונות להתמודדות. עניין אחד- כשבני לוקח חפץ שהוא יודע שאני לא מרשה לשחק בו. מצד אחד אני לא רוצה לחטוף לו אותו מהיד, ומצד שני הרי הוא יודע שאסור לגעת או לשחק באותו חפץ. לדוגמא, אני לא מרשה לו לשחק בנייד. לעיתים אני משאירה אותו בטעות במקום שהוא יכול להגיע אליו. או דוגמא נוספת. היינו בקניון, והתכוונו ללכת לאכול והוא רצה לשחק במקום כלשהו בדרך לאוכל. ביני לביני רציתי פשרה שתכבד את הרצונות של שנינו. שהוא קצת ישחק ואז נלך לאכול. אבל כמובן שזה לא מה שהוא רצה. נתתי לו קצת לשחק ואחרי כמה דקות רציתי ללכת לאכול. והוא לא הסכים. כשראה שאני אומרת לו בוא נלך וראה שאני רוצה שנלך, הוא לא רצה ללכת. הצעתי לו שנחזור אחרי האוכל וכמובן שגם זה לא עזר. הרגשתי שהוא רוצה לעשות דוקא. ואז שאלתי את עצמי-איפה הצרכים שלי ואיפה הצרכים שלו. איך שומרים על האיזון ביניהם בלי להשתמש בכוח. אני הייתי רעבה ורציתי כבר ללכת לאכול. שתי האופציות שראיתי הן או לחכות עד שהוא יסיים לשחק ויסכים לבוא, או לקחת אותו על הידיים שלי למורת רוחו ולקול בכיו. האם יש אופציה שלישית שנסתרה מעיני? כשאני חושבת על זה עכשיו אלו שתי דוגמאות לשאלה גדולה שמעסיקה אותי בענין ההורות (ובסוגריים אומר שגם בכלל)-איך אני מכבדת את הצרכים שלי כאמא ואדם ואיך אני מכבדת את הצרכים של הבן שלי- במיוחד לאור הרגישות של גיל שנתיים והרצון בגיל הזה לעצמאות. גיל שהיכולת לנהל משא ומתן ולהסביר מוגבלת. יש גם את עניין השינה. מאז שהיה חופש במשפחתון שלו הוא לא מוכן להירדם במיטה שלו. ובאמצע הלילה מבקש לעבור לישון איתנו במיטה, כבר שבועיים ומעלה ברציפות. אני תוהה איך אפשר לחזור למצב הקודם בלי מלחמות ובכי קורע לב. כי בזה בעלי ואני לא עומדים כשזה נוגע לשינה. מצד שני כן הייתי רוצה להחזיר אותו לשגרה שאבדה לו, השגרה של ההרדמות במיטה ושינה רצופה בה עד הבוקר. שזה גם קשור לשאלה "הגדולה" שלי.
 

ממולדה

New member
תראי... תשמעי ../images/Emo13.gif

אני לא חושבת שיש תשובות נחרצות בנושא. אני מתנגדת לשימוש בכוח על ילדים, ולמרות זאת מוצאת את עצמי עושה את זה לפעמים. לא מרוצה מזה מי יודע מה. בדוגמא של הטלפון - למה את לא רוצה לקחת לו אותו מהיד? זה נכון שנשמע נהדר שהילד ייתן לך אותו מרצונו, שאת תציעי לו תחליף וכולי. אבל זה עובד בגיל שנה, אולי, ובגיל של בנך לא תמיד הוא ייתן לך את הטלפון מרצונו. לכן אם את באמת-באמת חייבת, את פשוט תוציאי לו אותו מהיד, בעדינות אך בתקיפות. יש גבול דק בין "לא לכפות על הילד" לבין ללכת לאיבוד. אם צימעס קוראת כאן היא בטח תציע גבול אחר, אבל הגבול שלי הוא - אם אני צריכה לעשות שיחה בטלפון עכשיו (בד"כ השיחות הן לתיאומים חשובים וקצרים, אני לא יושבת ומקשקשת בטלפון שעות כשהוא בסביבה), אין מצב שאשב ואתחנן לילד שיחזיר לי את הטלפון. אני פשוט לוקחת, והוא גם לא יתנגד, כי זה ברור לי שאם לא אעשה את השיחה הזאת כרגע, יתחרבשו לנו התוכניות לאחה"צ או שלא אצליח לקבוע עם אמא שלי, או כל בעיה דומה. וכשזה ברור לי ואין לי נקיפות מצפון, בד"כ זה יעבור אליו. לגבי בעיית האוכל והמשחק - האם אפשר היה לאכול במקום שבו משחקים? אם הילד היה מבין שאתם רק הולכים לקחת טייק אוואי וחוזרים, אולי היה הולך איתך ברצון. אפשרות אחרת היא להציע לו משהו אטרקטיבי שנמצא ליד המסעדה (מתקן משחקים אחר, חנות מעניינת וכולי). צריכה ללכת..
 

לאה_מ

New member
משא ומתן היא מיומנות נלמדת.

בדיוק משום שעכשיו יש לכם הרבה נושאים לנהל עליהם מו"מ, ומשום שיש לכל נושא הרבה פתרונות - הוא לומד את המיומנות הזו, שהיא מיומנות חשובה ומשמעותית עבורו (וגם עבורכם כמשפחה). הוא צעיר, והיכולות שלו עדיין לא מפותחות, וגם כשהוא עושה משהו, זה לעתים מסורבל ולא יוצא "טוב", אבל זה בדיוק האימון. אני אקח את הדוגמה של הקניון שהבאת - את, בעצם, לפי מה שאת מספרת, לא ניהלת איתו מו"מ, אלא ניהלת את המו"מ עם עצמך - את גם אומרת "ביני לביני רציתי פשרה שתכבד את הרצונות של שנינו" - את החלטת, שהאופציה היחידה שמשלבת בין הרצונות של שניכם (שלך לאכול ושלו לשחק) היא שהוא ישחק כמה דקות ואח"כ תלכו לאכול - אבל בעצם לא ניהלת איתו על זה מו"מ - פשוט קבעת עובדה והצבת לו אותה (אבל הרגשת כאילו שנתת לו לבחור, כי את ניסית להתחשב ברצונו, ולכן גם כשהוא לא כיבד את ה"פשרה" (שאת עצמך קבעת!), הרגשת נגזלת, כאילו הוא לא עומד בהסכם שעשיתם - אבל הרי בעצם לא עשיתם שום הסכם!!!). אני חושבת שכדאי לשתף את הילד בדילמה מן הסוג המתואר - בדיוק משום שהיא פשוטה, ויש לה הרבה אפשרויות פתרון, וכשמשתפים עוד אנשים בחשיבה, עולות עוד אופציות שלא חשבנו עליהן. הנה, למשל, את חשבת על אופציה אחת בלבד - שהוא ישחק קצת, ואז תלכו לאכול. כשהתברר ש"קצת" זה מונח נזיל, ואתם לא רואים אותו עין בעין, חשבת על שתי אופציות לפתרון, שבכל אחת מהן אחד מכם מוותר לחלוטין (או שאת מוותרת בכך שאת מחכה עד שהוא יגמור לשחק, או שהוא מוותר בכך שאת מיד לוקחת אותו בכח). אבל הרי יש עוד המון אפשרויות - הנה, שיתפת אותי, ואני יכולה כבר לחשוב על עוד כמה: שאת תקני לכם משהו קטן לאכול ותאכלי אותו בינתיים בזמן שהוא משחק; שתקבעו מועד מוסכם לסיום המשחק ותחילת הארוחה; שהוא יבחר מקום שהוא רוצה לאכול בו; שאת תפתרי מראש בעיה אפשרית של רעב (למשל, תחזיקי קבוע בתיק משהו קטן להרגיע רעב, כמו פרות יבשים או חטיף גרנולה)... אני בטוחה שיש עוד המון אפשרויות שלא חשבנו עליהן. מאד יתכן, שאם היית משתפת את בנך בהתלבטות הזו, הוא היה מציע משהו אחר (ומנסיוני, כשהילדים שותפים לעריכת הסכם, הם נוטים יותר לכבד אותו). אני מציעה גם להוציא לחלוטין את השימוש בכח מגדר האופציות שלך. ש"לקחת אותו בכח" לא תהיה בכלל אלטרנטיבה שעומדת לבחירה. ברגע שתצליחי לעשות את זה באמת (אני מתכוונת, לא רק להעלות את זה ולשלול, אלא שזה בכלל לא יעלה בדעתך), תראי שנפתחות בפנייך הרבה אפשרויות אחרות שאינן מערבות שימוש בכח.
 

1טלינה

New member
אשמח להסבר על "לקחת בכוח"

למשל, בדוגמאות של בת השנתיים שלנו שהתיישבה על המדרכה וסרבה ללכת לכיוון האטרקציה הקרובה, סתם. ניסינו לשכנע להסביר להתעלם, חלפו על פנינו עשרות אנשים, חיכינו ונראה כאילו היא שקועה בסירוב של לקום ולא כי היא באמת רוצה לשבת על המדרכה, פשוט ראינו את הרצון שלה לקום בעיניים ובכל זאת... או לחילופין סרוב לנעול נעליים לפני שיוצאים לטיול בחוץ, כשהיא יודעת שזה התנאי לטיול וכשהיא מייחלת לטיול. או אז אני הרמתי אותה מהמדרכה ולקחתי אותה עלי "בכוח" והילדה היתה מבסוטית (אני והגב שלי הרבה פחות) או מנעילה "בכוח" לאור מחאותיה הקולניות וכשיוצאים לטיול היא פשוט מאושרת. יש לך רעיונות להתמודדות אחרת עם הסיטואציות הנ"ל. האם פשוט לוותר על הטיול שהיא כה חפצה בו רק משום שהיא תקועה עם התעקשות על נעליים?
 

1טלינה

New member
ההתעקשות היא על אי נעילת הנעליים

כמובן. ההתעקשות שלי על הנעילה, אגב, נובעת מכך שהאיזור שלנו לא הכי סטרילי (זכוכיות ועניינים) ולכן לא מקובל עלי לצאת יחפים.
 
זה לא משנה מה יש באיזור שלכם../images/Emo4.gif

את אמא שלה ואת מחליטה אם היא תנעל נעליים לטיול. את לא צריכה להתנצל או להסביר את זה. זה גבול סביר לגמרי, גם אם יש אמהות אחרות שיבחרו להוציא ילד יחף. אני מאוד בעד להשקיע בלנסות לקבל מהילד את ההתנהגות שאני רוצה בדרך טובה ומתוך בחירה שלו. בהרבה דברים ההתנהגות הזאת גם מתבססת. אבל, זה לא קורה ביום אחד וזה מצריך יצירתיות לאורך זמן
לפעמים אין ברירה אלא להתעקש ואין מקום למשא ומתן וגם לקבל החחלטה לא נעימה כמו לקחת את הילד בידיים ולשים אותו בכיסא באוטו או לבטל טיול בגלל חוסר רצון להתלבש זה בסדר (והרבה פעמים זה גם מעביר את המסר מצוין).
 

lulyK

New member
כן, אם שום דבר אחר לא עובד,

אפשר לוותר על הטיול ועל האטרקציה שהיא מסרבת להתקדם אליה.
 
../images/Emo207.gifומה אם את יוצאת עם שני ילדים?

ואחד מתנהג כמתואר? מוותרים על האטרקציה או הטיול? מה אשם הילד השני שרוצה לצאת ומשתף פעולה? אני עוד לא נתקלתי במצב הזה עם שתיים, אבל די מעוניינת לחשוב על פתרונות מראש... תודה!
 

lulyK

New member
חוזרים למשא ומתן ../images/Emo13.gif

ולפתרונות היצירתיים (הנקודה שלי, שכנראה לא הצלחתי להעביר, היא שאני לא רואה מה הטעם לנהל משא ומתן כדי לשכנע מישהו לעשות משהו שמראש אמור להיות אינטרס שלו. שאני אשכנע אותו ללכת לגינה? מה רע לי בבית?).
 
זה בוודאי נכון...הנקודה שלך

גם אני לא משקיעה אנרגיה בלשכנע את הילדים שלי לעשות משהו שמראש אמור להיות אינטרס שלהם...לא רוצים - לא צריך
 

הוא היא

New member
לאה, קודם כל תודה על תשובתך

שנית, מדובר בילד בן שנה ושמונה !! שהיכולת המילוליות שלו מאוד מוגבלות. והדגשתי בשאלתי שהקושי הגדול הוא בכך שעדיין אי אפשר לנהל איתו משא ומתן. אני מכירה את התאוריה על בוריה, חסרה לי פרקטיקה. דברים מעשיים. הילד שלי באותה סיטואציה עשה דוקא. הוא רצה להמשיך לשחק בגלל שראה שאני רוצה ללכת. וכאמור, לנהל משא ומתן איתו לא אפשרי לצערי כרגע. ואני תוהה האם יש עוד אופציות חוץ מלקחת אותו על הידיים למורת רוחו, או להישאר לשחק שם עד מתי שהו ירצה והדגש הוא במגבלות הגיל וההבנה שלו. אני אשמח לרעיונות פרקטיים לגילו.
 

הוא היא

New member
טוב, לאור תשובתך לאה אשפוך את הלב

לפעמים אני קוראת בפורום עצות תארוטיות מדהימות. האידיאל ההורי בעיניי. אבל כשאני באה ליישמן בשטח זה לא תמיד כך. הדוגמא לכך היא מה שהצעת. משא ומתן לילד בן שנה ושמונה. לא אפשרי ולא מעשי עדיין. לפחות לא עם הילד שלי. והשאלה שלי באה בדיוק כדי לפשט את הדברים, להבין האם יש דרך לותר על השימוש בכוח, קרי לקחת על הידיים למורת רוחו. והתשובה שלך העלתה בי עוד יותר תסכול. מן תאוריה לא ממומשת שכזו לגיל שנתיים. והשאלה שלי מתייחסת גם לשאלה עם הדוגמא שילד לוקח חפץ שאני לא מרשה לו. ולכך שגם אחרי שהוא משחק בהגה רבע שעה, הוא לא מוכן לשבת בכסא הבטיחות שלו (וזה ממש לא יזיז לו אם אני אגיד לו שעד שהוא לא יושב אנחנו לא נוסעים). ועד שלא אשים אותו על הכסא, לא נוכל לסוע.
 

לאה_מ

New member
סליחה, טעיתי בגיל.

משום מה קראתי שנתיים ושמונה חודשים... אז נכון שבגיל הזה לא ממש אפשר להתייעץ איתם (תקראי שוב את ההודעה שלי בעוד שנה
), אבל אני עומדת מאחורי מה שאמרתי לגבי השימוש בכח. אני יודעת שזה נשמע תיאורטי ולא ישים, אבל אני עצמי גיליתי את זה בדיוק בנושא של כסא הבטיחות באוטו שאת מציינת. וסיפרתי את זה כאן כבר כמה פעמים - כשהבכור שלי היה בגיל הרלוונטי, קרה מספר פעמים שנאלצתי לחגור אותו בכח (אחרי שניסיתי, כמובן, את מה שנראה לי כמו כל האופציות האחרות). עם השלישי זה לא קרה לי מעולם. אבל דוקא הבכור שלי היה טיפוס יותר משתף פעולה, והשלישי היה יותר דעתני - אז למה ההבדל? בעיני ההבדל הוא בי. ההבדל הוא בכך שעם השלישי השימוש בכח כבר לא היה בכלל אופציה מבחינתי (גם לא אופציה שאני שומרת לי למקרה שכל היתר יכשל), וכשזה חדל להיות אופציה, נמצאו האפשרויות האחרות שנתנו פתרון לבעיה. כל עוד אני ראיתי בהפעלת כח אופציה לגיטימית, גם הגעתי להשתמש בה. אני תיכף אחפש כמה דיונים מעניינים שהיו כאן בנושא ואצרף קישורים, ואח"כ נוכל להמשיך לדבר יותר קונקרטית.
 

הוא היא

New member
אוקיי, קראתי את השירשורים

באופן כללי אני מסכימה מאוד ומאמינה שהמציאות שלנו היא סוביקטיבית, ויש לנו אחראיות רק על עצמנו, וישנה חשיבות מאוד גדולה לפרשנות שלנו את המציאות. ואני מאמינה שילדים הם אנשים קטנים עם רצונות וצרכים משלהם, שלא תמיד עולים בקנה אחד עם שלנו ושיש לכבדם. ושיש לנו יכולת ואחראיות לשנות את עצמנו ולא את האחר. אני גם לא מאמינה בעונשים.....ואני יכולה לפרט עוד ועוד את ההנחה הבסיסית הזו אבל אעצור כאן. אני יוצאת מנקודת ההנחה שכתבתי למעלה, ומודעות עצמית גם קיימת (וניתוחים עצמיים בשפע, המשאלה היא להפחית) ועדיין חסר לי משהו. נראה לי שהמשהו הזה הוא ההחלטה לא להשתמש בכח. ואם זה מה שמפריד ביני לבין לא לשים את הילד שלי בתוך כסא הבטיחות בניגוד לרצונו, נראה שלי שאני צריכה להרחיב את ארגז הכלים שלי במקביל להחלטה הזו. אז למרות שלהחלטה לא להפעיל כוח (ובשבילי זה לקחת את הילד על הידיים ולשים אותו איפה שאני רוצה, למשל בכסא בטיחות) חשיבות מכרעת, שממנה נובע חיפוש פתרונות יצירתיים חלופיים, והשינוי הוא בעיקר פנימי שלי עדיין הייתי רוצה לדון בדוגמא של כסא הבטיחות באופן קונקרטי. תיאור המצב: הבן שלנו נכנס לאוטו ישר לתא הנהג. אין פעם אחת שלא נכנסים לאוטו והוא לא מבקש לשחק ב"הן הן". כאמור הילד בן שנה ושמונה חודשים. מבחינתו הוא יכול רבע שעה - חצי שעה לשחק בתא הנהג. לא תמיד הזמן מאפשר לנו. במקרה הזה ברור שהוא לא עושה דוקא (יש מקרים שהו אעושה דוקא כדי לבחון גבולות). הוא משחק להנאתו בסקרנות. הדרכים שלי כדי לגרום לו לשבת בכסא הבטיחות מרצונו: לשבת ליד הכסא ולהציע לו לבוא לשבת לידי לתת לו משהו מעניין אחר שיעסיק אותו ביד ואז להושיב אותו בכסא (לפעמים עוזר אבל לא תמיד) להגיד לו שהוא יכול לשחק עוד x זמן (אבל עדיין אין לו תודעת זמן כמונו) להגיד לו שנגיע ליעדנו הוא ימשיך לשחק לפני שנצא מהאוטו (באופן מובן זה לא מעניין אותו באותו רגע. הוא רוצה עכשיו לשחק) וכאמור, הדברים הללו לא עוזרים. שמתי לב שהוא משתף פעולה כאשר הוא לא מרגיש לחץ מצידנו לעשות דבר מה. למשל, להיכנס לאמבטיה, להתלבש-הוא צריך לעשות זאת בקצב שלו, כשהוא מחליט. וזה בסדר לנו. בישיבה בכסא בטיחות הקצב הוא אחר. אשמח לשמוח עוד רעיונות. ולאה, אשמח שתפרטי ותתייחסי לדוגמא הקונקרטית הזו. כי אצלי להגיד "שב בבקשב בכסא" זה לא מספיק.
 

lulyK

New member
הפתרון הקל ביותר

הוא לצאת קצת קודם ולהכניס את זמן הישיבה שלו ליד ההגה לסדר היום (כמו שאת לוקחת בחשבון את הזמן שלך להסתרק, נגיד).
 

הוא היא

New member
תודה. בחלק מהמקרים

זה באמת יכול להועיל. אבל לפעמים אנחנו קצרים בזמן וזה לא אפשרי. או שהסבלנות של בעלי נגמרת הרבה יותר מהר משלי. מה גם, שנראה לי שהוא פשוט רוצה לשבת מקדימה ולא מאחורה. חשבתי אולי להעביר את הכסא שלו קדימה לתקופת מה.
 
למעלה