נכון נכון נכון

לאה_מ

New member
אנחנו מדברות על דברים שונים.

יש כאן שני עניינים - עניין אחד הוא עד כמה אפשר לתת לו להחליט מתי הוא נכנס לכסא (וכאן באמת אפשר להעלות רעיונות מכל מיני כיוונים - גם מהכיוון של לצאת מהבית קודם ולאפשר לו לשחק, גם מהכיוון של להפוך את הכסא למקום יותר אטרקטיבי כדי שהוא ירצה לשבת בו, וכד'), והעניין האחר עוסק בשלב שבו מבחינתך השלב הקודם הסתיים (כבר מיצית את אפשרויות ההשהיה, ועכשיו צריך לנסוע) - וכאן אני אומרת להוציא את הכח מארגז הכלים שלך. את לא צריכה למצוא מה לומר לו - "שב בכסא, בבקשה" אלה בדיוק המילים. את אומרת שזה לא מספיק. אבל זה לא מספיק בגלל שאצלך, בתוכך, יש משהו שלא סגור. כי אם בדרך כלל מספיק שאת אומרת לו לעשות משהו כדי שהוא יעשה זאת, ודוקא בנושא כסא הבטיחות יש בעיה, הרי שאת משדרת משהו אחר בעניין הכסא. אגב, בדיוק השבוע דיברתי על הנושא הזה עם אבא שלי בהקשר של האחיינית שלי - הם לוקחים אותה מהגן אליהם פעם או פעמיים בשבוע, והוא מתלונן שלמרות שהיא משתפת פעולה באופן כללי בצורה נהדרת, יש תמיד בעיה של התיישבות בכסא, ואני אמרתי לו, שלדעתי לא סתם זו נקודה בעייתית - הרי אם הוא אומר לה "בואי נלך הביתה מגן השעשועים" והיא באה, אבל כשהוא אומר לה "שבי בבקשה בכסא שלך" היא מתנגדת, ברור שאחרי שהוא שלל בעיות עם הכסא, יש כאן משהו אחר, לא? אני לא יודעת לתת מתכון איך לגרום לזה לעבוד, אבל את צריכה להיות מאד שלמה עם עצמך בעניין הזה, מאד רגועה ואגבית ובטוחה שזה מה שצריך לעשות, ולא מרגישה שום צורך לפצות אותו או לרצות אותו או חשש שמא תהיה בעיה כלשהי - הבקשה הזו צריכה לבוא אצלך מאותו מקום שממנו את מבקשת ממנו דברים טריוויאליים לחלוטין, כמו, למשל, להביא לך את הכדור האדום.
 

הוא היא

New member
לא תמיד מספיק שאני אומרת לו

בהרבה נושאים אני מבקשת ממנו לעשות משהו והוא לא מוכן. הוא צריך לעשות את זה בזמן שלו כמו: למשל להתקלח, להחליף חיתול, ללבוש בגדים, להעלות הביתה, לתת את הסכין שהוא בדיוק חטף מהשיש. הוא שקוע בשלו ובעולמו ולא תמיד רוצה לעשות מה שאני מבקשת. אבל אז אני הרבה יותר גמישה. מחכה, נותנת לו את הזמן. מציעה משהו אטרקטיבי אחר, ובעיקר מחכה לו. לקצב שלו. בעניין הכסא הפתיל באמת יותר קצר. אם הבנתי נכון, את אומרת ברגע שהלחץ שלי והמטען שלי ירד מהעניין, אז גם שלו.....ושבקשה שלך מהילד שלך מספיקה, כי היא בקשה נטרלית. הרבה בקשות נטרליות שלי שלא נענות מיד. לא תמיד בא לו להרים איתי את הצעצועים, או משהו שנפל על הרצפה. או לרדת למטה בדיוק כשאני מציעה לו. אבל באמת כשיש פחות לחץ מצידנו, זה קורה יותר מהר, גם אם לא מיידית. לזה התכוונת?
 

לאה_מ

New member
כן.

ואם את חושבת שמה שעוצר אותך בעניין הכסא זה לחץ, תחשבי על דרכים לנטרל אותו (למשל, לרדת מוקדם יותר לאוטו ולקחת בחשבון "זמן משחק" לפני הישיבה בכסא). אבל שימי לב, שאת חפה לחלוטין ממטענים של לחץ, קוצר רוח, פחדים, חששות...
 
בעניין הזה אני מוכרחה להתעכב

בעקשנות על נקודה, שהיא לראייתי התקל שעומד ביני ובין מרבית בני ובנות האנושות לבין יישום מוצלח של השיטה הזו, והיא: שרובנו המוחלט אינם מהטמה גנדהי, ולא ייתכן שבמהלך כל שעות היום נצליח להתעלות באופן עקבי מעל לכל מטען של לחץ, קוצר רוח, פחדים, חששות וכו' וכו'. היה נחמד אם כן, גם ללא קשר להיותנו הורים, אבל זה לא מציאותי, וזה מה שעושה עבורי את אופן הפעולה הזה לבלתי-אמין/ בלתי-נתפס / בלתי-אפשרי בכל פעם מחדש שהוא עולה כאן. אבל אין ספק שמי שהולך לו - זו השיטה הטובה ביותר
, ולא רק בגלל שהוא בעצם לעולם לא מרים את קולו על ילדיו, אלא בעיקר מפני שמן הסתם הוא אדם רגוע הרבה יותר
.
 

lulyK

New member
אבל את אומרת את אותו הדבר

במילים אחרות: אחת אומרת רוגע, השניה אומרת לא לתת פתח לדיון (בלי איומים, רק מכח השכנוע הפנימי). מבחינתי זה אותו הדבר, אבל אולי אני מפספסת משהו.
 
אותו דבר - עד לנקודה בה הפעוט

מתחיל לצווח את דעתו. שם זה מתפצל: לשיטת לאה - בפתרונות יצירתיים שתכליתם ביאה לקראתו, לשיטתי - עמידה נחרצת במילתי עד שמישהו מאיתנו נשבר
(אצלנו, אגב ההכרעה היא מהירה יחסית, לכאן או לכאן). אם מדובר בעניין מהותי - הנחרצות שלי סותמת את הגולל והוא יכול להמשיך לבכות (בכסא הבטיחות, נניח), ואם לא מדובר בעניין מהותי - זה משפיע על הנחרצות שלי, וכאן מגיע ההבדל בין שתי צורות ההתמודדות; זו שלי איננה מוגדרת והנה תלוית מצב רוח באופן מוחלט, בעוד שזו של לאה מוגדרת היטב (ואף לדעתי היא מוצלחת הרבה יותר) אולם בלתי ישימה עבורי.
 

lulyK

New member
או קיי,

צר לי לומר שאני בשלב האבולוציוני המעוכב שמראש משלים עם צרחות מדי פעם.
 

שִירָה

New member
את זה לא אמרתי

כאחת שתומכת ב"אסכולת לאה"
. לצערי הרב, אני מוצאת את עצמי צועקת מדי פעם. אבל יש הבדל; אני יכולה להחליט לא להשתמש בכוח, וקשה לי הרבה יותר להחליט שאני לא אצעק יותר לעולם.
 

לאה_מ

New member
אני לא החלטתי שלא אצעק יותר לעולם.

אני חייבת להודות שמעולם לא הייתי מהסוג הצועק והעצבני. אבל זה לא שזה מעולם לא קרה לי. יחד עם זאת, ככל שאני מכירה את עצמי ומודעת לעצמי ולאהובים עלי יותר, כך אני מתרגזת פחות וצועקת פחות. עכשיו אני יכולה לומר שלא זכור לי מתי בפעם האחרונה הרמתי קול על הילדים שלי. אני לא חושבת שזה בגלל שאני מלאך. אני חושבת שזה בגלל שכאשר הנקודה של סובייקטיביות הדברים ברורה לך, זה מנטרל הרבה מאד מטענים רגשיים - כאשר ברור לי לחלוטין, שגם כשהילדים שלי עושים משהו שלא נוח לי, שלא מתאים לי, שלא מתיישב עם הרצונות או הצרכים שלי, אני בטוחה שזה לא נגדי, שזה לא קשור אלי בכלל, שזה משהו לחלוטין שלהם - זה מנטרל את מרכיב הכעס במשוואה הזו. אני לא כועסת. אולי אני לא מרוצה, אני בטח רוצה לשנות את המצב, אבל אני לא כועסת עליהם. ולכן גם ההחלטה שלי שלא להשתמש בכח באה ממקום יותר רגוע (ולא הגבלתי את עצמי באיזו החלטה שלא לצעוק יותר לעולם. אבל בתכל'ס, זה לא קורה). ועוד דבר - מה שאיפשר לי לעשות את זה כל כך טוב עם הילדים הוא העדר מטענים קודמים ביחסים שלי איתם. בגלל זה הרבה יותר קשה לי לעשות את זה עם בן הזוג שלי (אם כי גם במישור הזה אני חושבת שאני משתפרת). אבל העובדה שזה קשה יותר לא אומרת שזה בלתי אפשרי.
 

שִירָה

New member
אז זהו

שאני מהסוג העצבני, לצערי הרב. ומה שאמרת נכון כל כך - ככל שאני מודעת לעצמי ולסובבים אותי, וככל שברור לי כמה נקודת המבט שלי היא סובייקטיבית, וככל שהאמהות שלי מתפתחת - אני מתרגזת פחות וצועקת פחות. היום יכולים לעבור חודשים בלי שאני אצעק. אבל זאת עבודת חיים. לפחות אצלי.
 

May first

New member
גם אצלי

אם את רוצה להיות חברה שבו נמצאים אנשים כמוני
(אני מחזקת את עצמי, כשאני ערה לכך עוברת התפתחות ועובדת על עצמי, ועל אף תנודתיות מסויימת, בסה"כ במגמת שיפור ובבית באווירה רגועה יחסית).
 

lulyK

New member
יכול להיות שאם תרגישי שעשית את

המקסימום כדי להתחשב ברצונות שלו, מגיע לך שיתחשבו גם ברצון שלך (להגיעל נקודה שלאה מדברת עליה: הנקודה בה את מבקשת לעבור לכסא. בקשה נקיה ונטולת אמוציות). לא הייתי מעבירה את הכסא קדימה כי זה פחות בטיחותי. אני לא זוכרת את הגיל הזה (עוד כמה חודשים תהיה לי תזכורת...) אבל אפשר כבר להכין אותו מראש? הייתי אומרת לו שהיום לא יהיה לנו זמן למשחקים במושב הקדמי כך שאולי כדאי שיבחר צעצוע מהבית כדי שיהיה לו מה לעשות בכסא שבמושב האחורי.
 

ממולדה

New member
עוד פתרון קל

(שאולי יעבוד רק זמנית) - להתקין לו הגה צעצוע מול המושב שלו...
 
הפתרונות שמצאת הם מצויינים, אולם

חסר בהם מרכיב חיוני והוא: עקביות. הפתרון שהיה עובד עבורי הוא לאפשר למשך זמן מוגבל, וההגבלה הזו היא עד שאני גומרת לספור עד 10 - כשקצב הספירה נתון לשינויים לפי הזמן שיש לי (הו, כמה שזה תיאורטי עבורי, אין לך מושג, אבל זה פרקטי בסיטואציות אחרות). מה שחשוב לזכור הוא שאין כאן קסם שקורה, ביום-יומיים הראשונים הוא יבכה וימחה וכן יהיה שימוש בכח ע"מ להעבירו לכסא (במאמר מוסגר: אז מה?), אך ביום השלישי או הרביעי הוא כבר יפנים, יזכור את הסדר, יזכור גם שביום המחרת הוא שוב יוכל לשחק, ויעבור בתום הספירה לכסאו בלי בעיה. ד"א, אצלי לא קרה מעולם שנלחמתי על כניסה לכסא בטיחות, מכיוון שמעולם לא נתתי את האפשרות לדון בנושא. היו בדיוק פעמיים של בכי והתמרדות וההתעקשות *שלי* על העניין הכריעה, ובדיקת הגבולות עברה למשהו שכנראה עליו אני כן מוכנה לדון |חבוש|... ** תכל'ס, הבקרים שלי כ"כ מבולגנים ופגומי תזמון שהילדים שלי יכולים לחלום על לעשות משהו שלא מקדם את כולנו לעבר הדלת... יום אחד הבן הגדול ביקש להרכיב דבר כלשהו, אמרתי לו שאנחנו כבר בדלת, אז הוא השיב לי שבסדר, ושבזמן שאני שוכחת את הדברים הוא ישחק
[פעם אחת בחיי עוד לא קרה לי שיצאתי מהדלת ולא חזרתי על עקבותיי בגלל איזה משהו ששכחתי].
 

שִירָה

New member
כמה את צודקת, לאה

וכמה קשה לראות את הדברים הללו, עין בעין, לפני שמיישמים אותם. גם אני מאד התקשיתי להבין אותך, לאה, בעניין הזה בעבר, והיום אני מוצאת, בקלות רבה כל כך, פתרונות יצירתיים דווקא עם בת שנתיים דעתנית ביותר. תודה לך
 
למעלה