אפילוג שהוא בעצם פרולוג
יום חמישי, אני מגיע הביתה בחושך, מותש מיום של מטלות, בסופו של שבוע ארוך. כשאשתי מסיימת לשוחח עם חברתה מעבר לים, אני מתיישב ליד המחשב ומקליק על הקיצור לפורום. "יש לך 2 מסרים" מבליחה בכתום הכתובת בפינת המסך. אורי מבשר לי: התכנית מחר יוצאת לפועל, כך גם הדרומי: הרכב אורגן. טלפון לאורי "נצא קצת מוקדם" הוא אומר לי "נהיה באשקלון ברבע לשמונה". רבע לשמונה נשמע לי סביר ביותר ליום שישי בבוקר, עד שאני מעלעל בדפי הלו"ז האפורים של יום שישי ועיני חושכות. כדי להגיע ברכבת (6201) בשעה 07:38 לאשקלון, עלי לעלות על הרכבת (6033) בשעה 05:30 בבנימינה. אני מחזיק את אורי על הקו ושואל את אשתי האם היא מוכנה להקריב את הקרבן הזה עבורי, "כן, רק שיהיה שקט בבית" היא עונה מאי-שם. החלטנו, יוצאים. יום שישי, 04:40 בבוקר, הרדיו-שעון מתחיל לפעול ואני קוטע איזה קריין פטפטן, במכה מיומנת על כפתור ה- snooze. לאחר רגע אני לא מוותר לעצמי ויוצא מן המיטה החמה. חושך ודממה, אפילו התרנגול של השכנים עדיין לא הוציא את המקור מחוץ ללול. תגלחת מהירה וקפה, למי יש תאבון לאכול בשעה כזו? מכין לי שני סנדויצ'ים ורוחץ שני פירות שמישהו השאיר על השולחן במטבח. מעיר את אשתי ושומע אותה גוררת עצמה למקלחת ואחר כך משקשקת במפתחות הרכב ומתקרבת למטבח. בדיקה אחרונה: מצלמה , כובע, אוכל, מים, טישיו (ליתר בטחון), סוללות רזרביות, אימונית (בשביל מה? אמרו שיהיה חם) – הכל בתיק, הארנק והסלולרי – בכיס. יוצאים לדרך. האוטו הישן והטוב (חגג 210,000 ק"מ השבוע), עושה את דרכו לתחנת הרכבת בבנימינה כמעט ללא צורך בנהיגה, כמו חמור המשרך את דרכו מדי יום באותו מסלול מוכר, מזה שנים. שכחתי שהכביש ריק בשעה כזו ואני מגיע לחניה יותר מעשר דקות לפני הרכבת. "אל תרדמי על ההגה בדרך הביתה" אני עוד מספיק לומר לאשתי לפני שאני נפרד. בפתח התחנה אין נפש חיה, אני עובר דרך השער החשמלי, בתקווה שהאזעקה תעיר את השומר. השער נותר דומם, נראה שאין לי מספיק חפצי מתכת בכיסים. אני ניגש למכונת הכרטיסים וקונה כרטיס לאשקלון – 40 ₪! תקתוק המכונה מזעיק את השומר מהיכן שהוא. הוא מופיע רדום לחלוטין, כובע צמר גדול, שחור, על הראש, אני בחולצה קצרה. "סליחה שהערתי אותך" אני אומר. "זה בסדר, התחלתי משמרת לפני עשרים דקות" הוא משיב, לוקח את התיק שלי, מעריך את משקלו, כמו קונה פירות בשוק, ומחזיר לי אותו. על הרציף אני מופתע לפגוש עוד נוסעת אחת, ובדקות הקרובות מצטרפים עוד כמה סהרורים. לילה. מישהו כבר הספיק לאסוף "ידיעות" של יום שישי, את מי מעניין העיתון בשעה כזו? בשעה 05:28 נשמע הגונג המשולש המוכר מן הרמקולים וקולה המפתה של הקריינית מכריז על הרכבת לנתב"ג. מעניין איך הכריזות האלה משתלבות בחלומות של השכנים ליד התחנה. שניות אחר כך אני מבחין באורות האדומים המהבהבים של מפגש כביש-מסילה מצפון לתחנה, אור הדרך המוכר של קטרי האלסטום מופיע בעיקול, גורר דו-קומתי. נכנס פנימה, מטפס לקומה העליונה, מתקדם כמה מושבים ונוחת בכסא בכבדות, גופי עדיין רוצה לישון. הקרון מאוכלס בדלילות, רק קולות הרכבת נשמעים סביב. ביציאה מבנימינה אני מבחין ממזרח ברמז ראשון לשחר. תחנת חדרה מופיעה כהרף עין, האם נרדמתי? כעשרה נוסעים עולים ומתפזרים בקרון. אם עם שני ילדים קטנים משוחחים בעירנות ברוסית, מתיישבים לשמחתי הרחק מקדימה, לאיפה הם נוסעים בשעה כזו? זוג מתארגן לישיבה מאחורי, אני שומע אותם מזיזים תיק ומסתדרים במושב. "נעלת הכל?" היא שואלת אותו, "כן" הוא עונה "השארתי את המפתחות מתחת לשטיח", אני מחייך לעצמי. "לקחת ספרים לקרוא בטיסה?" הוא שואל אותה, קצת מאוחר לשאלות כאלה, אני חושב, "לא, אני מתכוננת לישון" היא עונה לו. "איזה מזל שמצאת את הדיל הזה" הוא אומר לה. "כן, נכנסתי לסוכנות בבוקר והחלטתי שאני יוצאת מכאן עם כרטיסים" היא עונה. הרכבת יוצאת מצילו של יער חדרה והשמיים ממזרח הופכים לקפה בשלושה צבעים, בסדר הפוך, ממעל עדיין כחול כהה נוטה לשחור עם כוכבים. בינתיים הזוג מאחורי ממשיך לעדכן אותי, היא בת חמישים, הם נוסעים לתאילנד, הוא היה חייב לצאת לחופש, הוא מותש מן העבודה, היא עדכנה את כולם בעבודה שלה, הבטיחו לה לא להטריד אותה בחו"ל. הם יצאו מהבית מוקדם מאד, ליתר בטחון. כשבתיה הראשונים של נתניה מציצים מחלונות הרכבת המערביים, מעבר לכביש החוף, היא אומרת: "לא נדבר יותר על עבודה, עד שננחת בחזרה בארץ, בסדר?", הוא מבטיח לה. ביציאה מבית יהושע הם כבר שקועים עד צוואר בשאלה מדוע המנהלת שלה בעבודה מתנהגת אליה כך ומה קורה לעובד כשהוא מתקדם בסולם הדרגות... הרכבת מאיטה לקצב הליכה בכניסה לתחנת תל אביב מרכז, אני קם לרדת ורואה אותם לראשונה, נהרת אושר מציפה את פניהם. אכן, לחופש נולדנו. הרציף בתחנת מרכז נראה כמעט שומם, ניגוד משווע לנהר האדם הזורם כאן בשעות שפויות יותר. אורי בטלפון, הוא בדרך, מיד יגיע. קטר 766 כבר עומד מפמפם דיזל בראש הרכבת לאשקלון. כל קשר למציאות מקרי בהחלט.
רבה
