הסיבה לחקיקת שני החוקים דומה
בשני המקרים מטרת החוק היא מניעת הפגיעה ברגשות. אולם כאן עולה שאלה חשובה. כיצד צריך לפרש את החוקים הללו בית המשפט. יהיו כאלו שיגידו שבית המשפט לא צריך להתייחס כלל למטרת החוקים אלא לאכוף אותם כלשונם. אני לא מסכים לכך מהסיבה הפשוטה, שזה יכול לגרום לחוקים לפספס את מטרתם, ובסופו של דבר הם יהיו חסרי תוחלת. והתיחסות ישירה יותר לחוק החמץ. מטרתו היא למנוע פגיעה ברגשותיהם של אנשים דתיים ולמנוע מעובר אורח לראות חמץ מבלי שרצה בכך או בחר בכך. מבחינה זאת המטרה ניראית לי ראויה גם אם אין זה מוצא חן בעיני. פסק הדין מכיר בהגנה על רגשות הדתיים כמטרה ראויה. אולם הוא מאזן בין ההגנה הזו לבין חופש העיסוק וקובע כי בחנויות ומסעדוץ הסיכוי של דתיים שאינם רוצים בכך לראות חמץ די קטן כדי שההגבלה למקומות סגורים אכן תגן על רגשותיהם בצורה סבירה , גם אם לא תספק את המפלגות הדתיות.... מבחינה זאת הפסיקה היא מלאכת מחשבת משפטית. הריצה של המפלגות הדתיות אחרי חקיקה נוספת כאן היא מופרכת. בסך הכל האינטרס הדתי מוגן כיאות.
