../images/Emo58.gif
זה היה פרק כל כך מלא בעליות ומורדות. בחצי הראשון של הפרק ממש כססתי ציפורניים, זה היה כמו הירוז של פעם, עשוי היטב, מעניין, סמואל הפסיק באופן רשמי לעצבן אותי והפך להיות מגניב. ואז קלייר התחילה עוד פעם עם ה"אולי אני לסבית?" שלה. זה נראה כמו חיקוי של ווילו וטארה, מריחה מעצבנת שלא באמת מעניינת אף אחד. חבל שזה תפס חלק כל כך משמעותי בפרק. כמו שאני הבנתי את זה מהפרומו, דווקא השיחה בין קלייר וסיילר היא העיקר (ציפיתי למשהו פילוסופי בסגנון האוס), שיחה ארוכה רוויה במתח מיני שתפתור לסיילר את כל בעיותיו. במקום זה קיבלתי את סיילר צורח כמו בחורה כי דחפו לו עפרון לעין. ופאק, אוי אוי אוי בנאדם! יש לך יכולת ריפוי, פשוט תמשוך אותו משם במקום לשכב על הרצפה ולבכות! ג'יז! ולאיזו מסקנה סיילר הגיע? שהוא צריך לוותר על הכוחות שלו בשביל ............ . הוא באמת הולך לעשות את זה כל כך בקלות ולחזור להיות רגיל? שאיפת חייו פשוט תיזרק לפח בשביל משהו שלא ממש טרחתי להבין?
סמואל היה ממש אדיר בפרק הזה. הוא כבר הפסיק להיות חיקוי של טופ מאווטאר ("היי ג'וזף, אני מנסה להזיז סלע!") והתחיל להיות BADASS. הוא היה נורא חמוד עם ונסה אבל יותר אהבתי אותו כפסיכופת הכועס, שבקצת מאמץ חיסל את כל העמק. זה היה כל כך פאקינג מגניב. מעניין לאן העלילה שלו תתפתח משם, עכשיו כשוונסה המעפנה לא רוצה אותו. ואדם... אחח. נתנו לו תפקיד הרבה יותר קטן ממה שציפיתי אבל זה עדיין היה משביע רצון. הוא היה ממש אדיר עם המבטא המזויף והשיער וקרב החרבות. גם היה את המפגש שחיכיתי לו בערך כל הסדרה- סיילר ואדם, אפילו שהוא נמשך רק שתי שניות. beggars can't be choosers. הפאנגירל הפנימית שלי חגגה כל הפרק, חוץ מבסוף, כשהרגו את אדם שוב. אבל לא נורא. האמת שאני נורא אוהבת פרקי הזיה כאלה בין חיים למוות, כמו מרדית' וההיפותרמיה ב"אנטומיה של גריי". בדר"כ עושים אותם היטב עם הזגזוג בין חיים למוות, סוריאליזם, מתים שבאים לכוס תה. גם בהירוז עשו את הקטע של החלום באופן מוצלח ממש. חבל שהירו לא גוסס כל פרק.
