../images/Emo63.gifפרשת מצורע../images/Emo63.gifלשון הקודש ולשון הרע
השם של פרשתנו – פרשת מצורע – הינו בעייתי, כמו הפסוק שממנו הוא נלקח: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתו וגו'". עיקר עניו טומאתו של המצורע נמצא בפרשת תזריע וכפי שמשתמע מהפסוק, פרשתנו עוסקת, בחלקה הראשון, דוקא בטהרתו. אבל אם הוא הגיע לשלב שבו הוא מטהר, זאת אומרת שהוא כבר איננו "מצורע". אם כן נראה כאילו יש בפסוק וכתוצאה בשם הפרשה תרתי דסתרי. אם הוא מצורע זה לא יכול להיות יום טהרתו, ואם זה יום טהרתו, הרי שהוא כבר איננו מצורע? או שמא עלינו להבין שכשם שטומאתו של המצורע, כפי שזה מוכח גם בענין צרעת הבית בהמשך פרשתנו, איננו דבר עובדתי אשר מופיע באופן אוטומטי כמו למשל טומאת מת, אלא תלויה היא בקביעת הכהן, כך גם מי שטימא אותו הכהן נשאר בגדר מצורע עד שאין הכהן מכריז עליו שהוא נרפא, או ליתר דיוק כדברי הפסוק "נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ". כבר עסקנו בשנה קודמת בשלושת הכינויים "מצורע – צרוע – מטהר" המצביעים על שלבי חזרתו של מי שהיה טמא וחוזר עתה לאיתנו. רק נזכיר כאן שהתארים האלו מראים לנו דרך צורתם הדקדוקית שלא מדובר בענין מציאותי אובייקטיבי אלא בהשפעתו של עניין רוחני-מוסרי על המציאות האובייקטיבית. נוכחותנו בעולם מתבטאת דרך שלוש בחינות שהן מחשבה דיבור ומעשה והדיבור נמצא כמתווך ביו המחשבה והמעשה, או במילים אחרות, הדיבור הינו מקום המפגש בין הרוח והחומר. הדיבור, כדי להיות קיים במציאות משתמש בחמשת מוצאות הפה, זאת אומרת שמבחינה זו תלוי הוא בגשמיות. יחד עם זאת, מוצאות הפה הם רק הכלים של הדיבור, אבל תוכנו הינו לגמרי בלתי גשמי. אולי זאת דוקא כוונת חז"ל בקביעתם שאם צריכים אנו לתת איזו הגדרה למהותו של האדם, הרי הוא "החי המדבר". המצורע חטא דוקא נגד הדיבור שהרי הצרעת היא כידוע תוצאה – עונש, אבל תוצאה – של לשון הרע. זאת אומרת שהמצורע חטא באדם במה שהוא אדם, נגד צורתו המיוחדת של האדם. הוא השתמש לרעה בלשון המיועדת לקודש. בעשותו כך, נמצא הוא "משתף פעולה" עם הנחש הקדמוני. כשם שהוא חטא נגד הדיבור אין טומאתו וטהרתו תלויים אלא בדיבור, ודווקא בדיבורו של מי שמייצג את הקודש בעולמנו, היינו הכהן. מי שנגוע אינו טמא עד שהכהן אינו מכריז עליו וגם איננו טהור והינו עדיין נקרא מצורע עד שאין הכהן מכריז עליו, למרות שעובדתית כבר "נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ". דבר זה יכול גם להביננו את הסתירה השניה לכאורה שבפרשתנו. פסוק אחד אומר "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" ופסוק אחד אומר "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" ורש"י מפרש "חוץ לשלוש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו". ממה שכתוב "והובא אל הכהן" היינו יכולים להבין שהוא נכנס אל תוך המחנה וממה שכתוב "ויצא הכהן" היינו יכולים להבין שהוא יוצא ממחנה כהונה והם נפגשים באמצע. אבל היות והכהן יוצא חוץ לשלוש מחנות, מה טעם "והובא"? אומרים חז"ל במדרש תורת כהנים "מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן", זאת אומרת שלא רק דיבורו של הכהן "וטמאו הכהן", "וטהרו הכהן" האמורים בפרשת תזריע קובעים את מצבו, אלא שגם הפעולות הקשורות לטהרתו צריכות להיות בכהן, מי שיש בו לכתחילה התכונות שנגדן חטא המצורע בלשונו הרע, התכונות של אהרון "אוהב שלום ורודף שלום". שבת שלום
השם של פרשתנו – פרשת מצורע – הינו בעייתי, כמו הפסוק שממנו הוא נלקח: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתו וגו'". עיקר עניו טומאתו של המצורע נמצא בפרשת תזריע וכפי שמשתמע מהפסוק, פרשתנו עוסקת, בחלקה הראשון, דוקא בטהרתו. אבל אם הוא הגיע לשלב שבו הוא מטהר, זאת אומרת שהוא כבר איננו "מצורע". אם כן נראה כאילו יש בפסוק וכתוצאה בשם הפרשה תרתי דסתרי. אם הוא מצורע זה לא יכול להיות יום טהרתו, ואם זה יום טהרתו, הרי שהוא כבר איננו מצורע? או שמא עלינו להבין שכשם שטומאתו של המצורע, כפי שזה מוכח גם בענין צרעת הבית בהמשך פרשתנו, איננו דבר עובדתי אשר מופיע באופן אוטומטי כמו למשל טומאת מת, אלא תלויה היא בקביעת הכהן, כך גם מי שטימא אותו הכהן נשאר בגדר מצורע עד שאין הכהן מכריז עליו שהוא נרפא, או ליתר דיוק כדברי הפסוק "נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ". כבר עסקנו בשנה קודמת בשלושת הכינויים "מצורע – צרוע – מטהר" המצביעים על שלבי חזרתו של מי שהיה טמא וחוזר עתה לאיתנו. רק נזכיר כאן שהתארים האלו מראים לנו דרך צורתם הדקדוקית שלא מדובר בענין מציאותי אובייקטיבי אלא בהשפעתו של עניין רוחני-מוסרי על המציאות האובייקטיבית. נוכחותנו בעולם מתבטאת דרך שלוש בחינות שהן מחשבה דיבור ומעשה והדיבור נמצא כמתווך ביו המחשבה והמעשה, או במילים אחרות, הדיבור הינו מקום המפגש בין הרוח והחומר. הדיבור, כדי להיות קיים במציאות משתמש בחמשת מוצאות הפה, זאת אומרת שמבחינה זו תלוי הוא בגשמיות. יחד עם זאת, מוצאות הפה הם רק הכלים של הדיבור, אבל תוכנו הינו לגמרי בלתי גשמי. אולי זאת דוקא כוונת חז"ל בקביעתם שאם צריכים אנו לתת איזו הגדרה למהותו של האדם, הרי הוא "החי המדבר". המצורע חטא דוקא נגד הדיבור שהרי הצרעת היא כידוע תוצאה – עונש, אבל תוצאה – של לשון הרע. זאת אומרת שהמצורע חטא באדם במה שהוא אדם, נגד צורתו המיוחדת של האדם. הוא השתמש לרעה בלשון המיועדת לקודש. בעשותו כך, נמצא הוא "משתף פעולה" עם הנחש הקדמוני. כשם שהוא חטא נגד הדיבור אין טומאתו וטהרתו תלויים אלא בדיבור, ודווקא בדיבורו של מי שמייצג את הקודש בעולמנו, היינו הכהן. מי שנגוע אינו טמא עד שהכהן אינו מכריז עליו וגם איננו טהור והינו עדיין נקרא מצורע עד שאין הכהן מכריז עליו, למרות שעובדתית כבר "נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ". דבר זה יכול גם להביננו את הסתירה השניה לכאורה שבפרשתנו. פסוק אחד אומר "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" ופסוק אחד אומר "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" ורש"י מפרש "חוץ לשלוש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו". ממה שכתוב "והובא אל הכהן" היינו יכולים להבין שהוא נכנס אל תוך המחנה וממה שכתוב "ויצא הכהן" היינו יכולים להבין שהוא יוצא ממחנה כהונה והם נפגשים באמצע. אבל היות והכהן יוצא חוץ לשלוש מחנות, מה טעם "והובא"? אומרים חז"ל במדרש תורת כהנים "מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן", זאת אומרת שלא רק דיבורו של הכהן "וטמאו הכהן", "וטהרו הכהן" האמורים בפרשת תזריע קובעים את מצבו, אלא שגם הפעולות הקשורות לטהרתו צריכות להיות בכהן, מי שיש בו לכתחילה התכונות שנגדן חטא המצורע בלשונו הרע, התכונות של אהרון "אוהב שלום ורודף שלום". שבת שלום
