../images/Emo63.gifפרשת שמיני-פרה../images/Emo63.gif
גוף נקי ונפש טהורה פרשת שמיני מיוחדת במינה בגלל שינוי הנושא הקוטבי שאנו מוצאים בה, מענין חנוכת המשכן בתחילתה (שני הפרקים הראשונים, ט' וי') לבין ענייני כשרות המאכלים שבחלקה השני של הפרשה (פרק י"א) וכל ענייני טומאה וטהרה שמעתה יעסיקו אותנו למשך מספר פרשיות. הגמרא דורשת במסכת מגילה את משמעות המילה "ויהי" שבה מתחילה הפרשה. הרי מסורת בידינו שויהי לשון צער הוא, והרי באותו היום השמיני "היתה שמחה לפני הקב"ה כיום אשר נבראו בו שמים וארץ". אם כן איך כתוב בו לשון צער. הגמרא עונה על שאלה זו: "הא שכיב נדב ואביהוא", שבאותו יום מתו נדב ואביהוא, וזהו הצער שהיה בו. הגמרא ממשיכה להביא כמה ראיות לכך שרק "ויהי בימי" הוא לשון צער ותו לא ושסתם לשון "ויהי" יכול לשמש לכאן ולכאן. הבעיה לגבי פרשתנו היא בכך שמיתתם של נדב ואביהוא, על אף חשיבותם כבני אהרן, הינה נראית כענין פרטי. נכון שישנם אירועים פרטיים שיש להם משמעות לאומית או אפילו אוניברסלית. "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" הוא הסיפור הבנאלי ביותר של זוג הנכנס לברית נישואין. כמעט ואין דבר שכיח יותר מזה. להם זה חשוב, ויש גם שמחה לקרוביהם ולחבריהם, אבל זה נשאר לרוב אירוע פרטי. אמנם במקרה זה, מה שהתורה רוצה לספר הוא שלהחלטה זו של עמרם ויוכבד להנשא היו השלכות ששינו את העולם. לאבל הפרטי של משפחת אהרן יש גם מימד לאומי: "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ד'". הקושיה נובעת מכך שכבר היה בעבר, בזמן מתן תורה, מצב שבו הקב"ה דחה תגובה חריפה למעשיהם של "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וגו'" ורש"י הביא את פירוש המדרש: "ואל אצילי - הם נדב ואביהוא והזקנים", "לא שלח ידו - מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד" אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחתם של ישראל "ביום חתונתו זה מתן תורה", ודחה את עונשם עד "וביום שמחת לבו זה אהל מועד". והרי שחומרת מעשיהם של נדב ואביהוא ביום השמיני שהיתה בו שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ גדולה מספיק כדי להפוך את השמחה לאבל, ולציין זאת בכתיבת "ויהי" כבר מתחילת הפרשה. כלומר שביום זה היתה הזדמנות של השלמת שלב נוסף השייך למעשה בראשית: אחרי "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" אשר כידוע רומז גם ליום השישי בסיון שהוא יום מתן תורה, וכניסת העולם לעידן של שבתו של הקב"ה שהוא היום השביעי למעשה בראשית, הגיע הזמן של היום השמיני. חנוכת המשכן היא סימן לכך שהאדם סוף סוף הצליח לתקן מקום בעולם שבו הקב"ה והאדם יוכלו להיות ביחד. רק שמעשיהם של בני אהרן מוכיח שהדבר טרם הגיע למצב שתהיה לכך משמעות מכרעת שתהיה לה הכוח להעביר את העולם כולו שלב אחד קדימה. למשכן ולמקדש יהיה כוח לכפר על כל חטאינו, אבל בבחינת תיקון העולם זה ישאר בגדר של "מעבדה". ולכן, אחרי הכשלון הזה יש להעמיק בתיקון העניינים הפרטיים השייכים לכל אחד ואחד בהשגת הקדושה, הם העניינים השייכים לטומאה וטהרה, ובמיוחד למה שנוגע לנפש הפרטית של כל אחד, היינו האכילה. בלשון התלמודית, לא מתייחסים לאכילה כאל דבר השייך לגוף אלא כאל דבר השייך לנפש: "אוכל נפש". למשל יש במועדים דברים שהם מותרים משום אוכל נפש. ובשבת ישנה מצוה מיוחדת של טיב וריבוי המאכלים משום הנשמה היתירה. יש כאן התייחסות לכך שהאכילה מבחינת הזנת הגוף כגוף לא מעניינת את התורה. הגוף יכול להתקיים רק אם הוא מקבל את מנות המזון הדרושות לו, ולאמיתו של דבר הן די מצומצמות. אפשר להתקיים עם פת במלח ומים במסורה. זה שייך לטבע. אבל על משנת פרקי אבות הידועה המדברת על כך, לימד אותנו מו"ר הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל לשאול "כך היא דרכה של תורה?" כשהאדם אוכל, הוא אינו מזין רק את גופו אלא בעיקר את נפשו. או במילים אחרות, הוא חייב להזין את גופו כדי לקיים את נפשו. ובאכילה שאינה מתאימה לו, האדם אינו מטמא או משקץ את גופו, אלא את נפשו. על הגוף להיות נקי. על הנפש מוטלת המשימה להיות טהורה כדי שתוכל להתקרב אל הקדושה. פרשתנו לימדה אותנו שהתקרבות יתירה אל הקדושה עלולה להיות מסוכנת אפילו לאלו שהתאמנו והתכוננו לקראתה. התורה באה מעתה להבטיח לנו שבכל זאת אין זו משימה בלתי אפשרית: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וגו'". "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" שייך למאמץ של האדם. "קדשו עצמכם למטה" "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", "לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא". לא דרוש מן האדם יותר ממה שבכחו, ותמורת מאמציו וגילוי רצונו, הקב"ה משלים לו כדי להביאו להצלחתו. שבת שלום
גוף נקי ונפש טהורה פרשת שמיני מיוחדת במינה בגלל שינוי הנושא הקוטבי שאנו מוצאים בה, מענין חנוכת המשכן בתחילתה (שני הפרקים הראשונים, ט' וי') לבין ענייני כשרות המאכלים שבחלקה השני של הפרשה (פרק י"א) וכל ענייני טומאה וטהרה שמעתה יעסיקו אותנו למשך מספר פרשיות. הגמרא דורשת במסכת מגילה את משמעות המילה "ויהי" שבה מתחילה הפרשה. הרי מסורת בידינו שויהי לשון צער הוא, והרי באותו היום השמיני "היתה שמחה לפני הקב"ה כיום אשר נבראו בו שמים וארץ". אם כן איך כתוב בו לשון צער. הגמרא עונה על שאלה זו: "הא שכיב נדב ואביהוא", שבאותו יום מתו נדב ואביהוא, וזהו הצער שהיה בו. הגמרא ממשיכה להביא כמה ראיות לכך שרק "ויהי בימי" הוא לשון צער ותו לא ושסתם לשון "ויהי" יכול לשמש לכאן ולכאן. הבעיה לגבי פרשתנו היא בכך שמיתתם של נדב ואביהוא, על אף חשיבותם כבני אהרן, הינה נראית כענין פרטי. נכון שישנם אירועים פרטיים שיש להם משמעות לאומית או אפילו אוניברסלית. "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" הוא הסיפור הבנאלי ביותר של זוג הנכנס לברית נישואין. כמעט ואין דבר שכיח יותר מזה. להם זה חשוב, ויש גם שמחה לקרוביהם ולחבריהם, אבל זה נשאר לרוב אירוע פרטי. אמנם במקרה זה, מה שהתורה רוצה לספר הוא שלהחלטה זו של עמרם ויוכבד להנשא היו השלכות ששינו את העולם. לאבל הפרטי של משפחת אהרן יש גם מימד לאומי: "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ד'". הקושיה נובעת מכך שכבר היה בעבר, בזמן מתן תורה, מצב שבו הקב"ה דחה תגובה חריפה למעשיהם של "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וגו'" ורש"י הביא את פירוש המדרש: "ואל אצילי - הם נדב ואביהוא והזקנים", "לא שלח ידו - מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד" אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחתם של ישראל "ביום חתונתו זה מתן תורה", ודחה את עונשם עד "וביום שמחת לבו זה אהל מועד". והרי שחומרת מעשיהם של נדב ואביהוא ביום השמיני שהיתה בו שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ גדולה מספיק כדי להפוך את השמחה לאבל, ולציין זאת בכתיבת "ויהי" כבר מתחילת הפרשה. כלומר שביום זה היתה הזדמנות של השלמת שלב נוסף השייך למעשה בראשית: אחרי "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" אשר כידוע רומז גם ליום השישי בסיון שהוא יום מתן תורה, וכניסת העולם לעידן של שבתו של הקב"ה שהוא היום השביעי למעשה בראשית, הגיע הזמן של היום השמיני. חנוכת המשכן היא סימן לכך שהאדם סוף סוף הצליח לתקן מקום בעולם שבו הקב"ה והאדם יוכלו להיות ביחד. רק שמעשיהם של בני אהרן מוכיח שהדבר טרם הגיע למצב שתהיה לכך משמעות מכרעת שתהיה לה הכוח להעביר את העולם כולו שלב אחד קדימה. למשכן ולמקדש יהיה כוח לכפר על כל חטאינו, אבל בבחינת תיקון העולם זה ישאר בגדר של "מעבדה". ולכן, אחרי הכשלון הזה יש להעמיק בתיקון העניינים הפרטיים השייכים לכל אחד ואחד בהשגת הקדושה, הם העניינים השייכים לטומאה וטהרה, ובמיוחד למה שנוגע לנפש הפרטית של כל אחד, היינו האכילה. בלשון התלמודית, לא מתייחסים לאכילה כאל דבר השייך לגוף אלא כאל דבר השייך לנפש: "אוכל נפש". למשל יש במועדים דברים שהם מותרים משום אוכל נפש. ובשבת ישנה מצוה מיוחדת של טיב וריבוי המאכלים משום הנשמה היתירה. יש כאן התייחסות לכך שהאכילה מבחינת הזנת הגוף כגוף לא מעניינת את התורה. הגוף יכול להתקיים רק אם הוא מקבל את מנות המזון הדרושות לו, ולאמיתו של דבר הן די מצומצמות. אפשר להתקיים עם פת במלח ומים במסורה. זה שייך לטבע. אבל על משנת פרקי אבות הידועה המדברת על כך, לימד אותנו מו"ר הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל לשאול "כך היא דרכה של תורה?" כשהאדם אוכל, הוא אינו מזין רק את גופו אלא בעיקר את נפשו. או במילים אחרות, הוא חייב להזין את גופו כדי לקיים את נפשו. ובאכילה שאינה מתאימה לו, האדם אינו מטמא או משקץ את גופו, אלא את נפשו. על הגוף להיות נקי. על הנפש מוטלת המשימה להיות טהורה כדי שתוכל להתקרב אל הקדושה. פרשתנו לימדה אותנו שהתקרבות יתירה אל הקדושה עלולה להיות מסוכנת אפילו לאלו שהתאמנו והתכוננו לקראתה. התורה באה מעתה להבטיח לנו שבכל זאת אין זו משימה בלתי אפשרית: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וגו'". "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" שייך למאמץ של האדם. "קדשו עצמכם למטה" "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", "לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא". לא דרוש מן האדם יותר ממה שבכחו, ותמורת מאמציו וגילוי רצונו, הקב"ה משלים לו כדי להביאו להצלחתו. שבת שלום