../images/Emo63.gifפרשת תזריע-החודש../images/Emo63.gif
מי יתן טהור מטמא... התורה מסבירה כבר בפסוקים הראשונים המדברים על בריאת האדם שהוא קיבל שתי מצוות, או ליתר דיוק שמן ההתחלה היו בעיקר שני דברים שהיה לקב"ה לומר לאדם. אחד קשור למה שאנו קוראים חיי המין, ואחד קשור לתזונתו, ואלו הם הפסוקים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:" אמנם מדובר בשני התפקודים הבסיסיים המעמידים את המין כולו מחד ואת הפרט הבודד מאידך. שני תפקודים טבעיים שלכתחילה נראה שלא שייך בהם צורך של ציווי כל שהוא לקיימם. ובכן, באה התורה ללמדנו שתפקודים אלו אינם שייכים אך ורק לתחום השימושי של הטבע, אלא שבהיותם הדרך אשר דרכה ורק דרכה מתבססים החיים, הרי הם שייכים באופן מובהק לתחום הקודש. יתירה מזו, עלינו לגלות שגם באה התורה ללמדנו השקפה מיוחדת דוקא ביחסים שבין החיים והמוות. בדרך כלל, הם נתפסים כשני הפכים השוללים אחד את השני. ובתרבויות החיצוניות, ישנה מין משיכה-הקסמה למוות כמושיע. אולם התורה מלמדת אותנו שלאמיתו של דבר החיים והמוות שזורים ביחד ושתפקוד החיים יוצר כמין תוצרת לוואי את סממני המוות. זהו דווקא, בספר ויקרא שהוא ספר הטהרה והקדושה, הנושא של פרשיות שמיני ותזריע וסיבת היותן צמודות זו לזו. פרשת שמיני בסופה עוסקת בתחום האכילה המשמר ומחייה את החי ופרשת תזריע ביצירת החיים עצמם ובשניהם נפגשים עם עניין הטומאה והטהרה ועם אזהרה: נפש בסכנה! לא תשקצו את נפשותיכם! האכילה אינה שייכת לגוף בלבד. ישנה בחינה של התהוות הנפש דרך האכילה. תודעתו של האדם תלויה באכילה – זהו דווקא אחד מן המסתורין העמוקים ביותר של מציאות עולמנו: איך ייתכן שהדברים העילאיים ביותר יהיו תלויים בחתיכת חומר, קטנה ככל שתהיה, שעליי להכניס מידי פעם לתוכי? אכן יש רעב וצמא לא רק ללחם ומים גשמיים אלא גם ללחם ומים רוחניים. אם מרעיבים את הדרג הרוחני הוא נופל לתרדמה והגוף נשאר חי. מצב זה אמנם הינו הפיך. קודם כל, כל חוויה – מה שאני רואה, שומע, מרגיש, וכו' – יש בה מזון לרוחניות. ושנית מהרגע ששוב מתחילים להזין אותו הינו הולך ומתעורר, הולך ומתפתח, הולך ופורה. אבל אם מרעיבים את הגוף הוא מת לבסוף, והמצב הזה אינו הפיך בכוחות עצמו אלא רק הקב"ה מחיה מתים ברחמים רבים. אחרי ענייני טומאה וטהרה באכילה, מדברת התורה בפרשתינו בענייני טומאה וטהרה בלידה. יש כח מיוחד אצל האם להבדיל ולהפריד בין טומאה וטהרה. היא מולידה טהור וטהורה, ועל בחינת הטומאה הנשארת לאחור כביכול, היא מתגברת ושוב מוציאה טהור מטמא. זהו הכח המיוחד של ישראל: הקב"ה מבדיל בין קודש וחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. אומנם כל התורה כולה מעידה על כך שישראל הם מסוגלים להוסיף מן החול על הקודש, לצרף אליהם מן העמים, וכו' ולכן נאמרה כל התורה בסגנון "דבר אל בני ישראל" דוקא כי זה שייך להם ביחידות ובפירושו של האור החיים הקדוש על פרשת פרה. זאת חוקת התורה, אשר צווה ד' לאמור דבר אל בני ישראל. היינו שהבחינה של החוקה שבתורה, ועליה ישנה התרעומת מצד השטן ואומות העולם, היא "אשר צווה ד' לאמור: דבר אל בני ישראל". זאת היכולת המיוחדת של ישראל שיש בידם להפוך לקדושה לא רק דבר שהם מחוצה לה אלא גם אשר הפכים לה, כדברי הזהר הקדוש על הקול היוצא מהמתיבתא דרקיע: "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתיקא, עד לא ייתון הכא" (מי מכם אשר הפך חושך לאור והמר יטעם לו כמתוק, עוד טרם שבא לכאן...) בני ישראל ירדו למצרים כי להם היה הכח להתמודד עם טומאתה וחשכה. הם אמנם נפגעו אבל יסוד קדושתם איפשר להם על אף שהגיעו עד לשער החמישים לא רק להגאל אלא גם להתעלות עד להפוך להיות מקבלים את התורה בהר סיני. כתב בעל התניא נ"ע שהפחיתות שיש לאדם לגבי אפילו הבהמות הטמאות והשרצים אינה נובעת דוקא ממעשה של עבירה אלא מעצם היכולת הקיימת בלעדית אצל האדם להיות תאב לדבר שהוא היפך רצון הבורא, בעוד שאין לבהמה טמאה ולשרצים שום אפשרות לפעול ולו באופן המינימאלי נגד רצונו. יחד אם זאת, כנגד בחינה זו של "יתוש קדמך במעשה בראשית", ישנה זהות אשר הרימה את הכפפה להיות האדם בבחינת "זכה" דהיינו שברצונו החופשי הוא מיישם במציאות את רצונו ית' כפי שהיה במחשבה תחילה. זהו אחור וקדם צרתני, אחור למעשה בראשית בחינת סוף מעשה, וקדם למעשה בראשית במחשבה. זהות זו אשר הסכימה לתלאות ההיסתוריה כדי לנסות ולתקן את העולם במלכות שדי זכתה וקבלה את השם ישראל אשר עלו במחשבה תחילה. שבת שלום
מי יתן טהור מטמא... התורה מסבירה כבר בפסוקים הראשונים המדברים על בריאת האדם שהוא קיבל שתי מצוות, או ליתר דיוק שמן ההתחלה היו בעיקר שני דברים שהיה לקב"ה לומר לאדם. אחד קשור למה שאנו קוראים חיי המין, ואחד קשור לתזונתו, ואלו הם הפסוקים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:" אמנם מדובר בשני התפקודים הבסיסיים המעמידים את המין כולו מחד ואת הפרט הבודד מאידך. שני תפקודים טבעיים שלכתחילה נראה שלא שייך בהם צורך של ציווי כל שהוא לקיימם. ובכן, באה התורה ללמדנו שתפקודים אלו אינם שייכים אך ורק לתחום השימושי של הטבע, אלא שבהיותם הדרך אשר דרכה ורק דרכה מתבססים החיים, הרי הם שייכים באופן מובהק לתחום הקודש. יתירה מזו, עלינו לגלות שגם באה התורה ללמדנו השקפה מיוחדת דוקא ביחסים שבין החיים והמוות. בדרך כלל, הם נתפסים כשני הפכים השוללים אחד את השני. ובתרבויות החיצוניות, ישנה מין משיכה-הקסמה למוות כמושיע. אולם התורה מלמדת אותנו שלאמיתו של דבר החיים והמוות שזורים ביחד ושתפקוד החיים יוצר כמין תוצרת לוואי את סממני המוות. זהו דווקא, בספר ויקרא שהוא ספר הטהרה והקדושה, הנושא של פרשיות שמיני ותזריע וסיבת היותן צמודות זו לזו. פרשת שמיני בסופה עוסקת בתחום האכילה המשמר ומחייה את החי ופרשת תזריע ביצירת החיים עצמם ובשניהם נפגשים עם עניין הטומאה והטהרה ועם אזהרה: נפש בסכנה! לא תשקצו את נפשותיכם! האכילה אינה שייכת לגוף בלבד. ישנה בחינה של התהוות הנפש דרך האכילה. תודעתו של האדם תלויה באכילה – זהו דווקא אחד מן המסתורין העמוקים ביותר של מציאות עולמנו: איך ייתכן שהדברים העילאיים ביותר יהיו תלויים בחתיכת חומר, קטנה ככל שתהיה, שעליי להכניס מידי פעם לתוכי? אכן יש רעב וצמא לא רק ללחם ומים גשמיים אלא גם ללחם ומים רוחניים. אם מרעיבים את הדרג הרוחני הוא נופל לתרדמה והגוף נשאר חי. מצב זה אמנם הינו הפיך. קודם כל, כל חוויה – מה שאני רואה, שומע, מרגיש, וכו' – יש בה מזון לרוחניות. ושנית מהרגע ששוב מתחילים להזין אותו הינו הולך ומתעורר, הולך ומתפתח, הולך ופורה. אבל אם מרעיבים את הגוף הוא מת לבסוף, והמצב הזה אינו הפיך בכוחות עצמו אלא רק הקב"ה מחיה מתים ברחמים רבים. אחרי ענייני טומאה וטהרה באכילה, מדברת התורה בפרשתינו בענייני טומאה וטהרה בלידה. יש כח מיוחד אצל האם להבדיל ולהפריד בין טומאה וטהרה. היא מולידה טהור וטהורה, ועל בחינת הטומאה הנשארת לאחור כביכול, היא מתגברת ושוב מוציאה טהור מטמא. זהו הכח המיוחד של ישראל: הקב"ה מבדיל בין קודש וחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. אומנם כל התורה כולה מעידה על כך שישראל הם מסוגלים להוסיף מן החול על הקודש, לצרף אליהם מן העמים, וכו' ולכן נאמרה כל התורה בסגנון "דבר אל בני ישראל" דוקא כי זה שייך להם ביחידות ובפירושו של האור החיים הקדוש על פרשת פרה. זאת חוקת התורה, אשר צווה ד' לאמור דבר אל בני ישראל. היינו שהבחינה של החוקה שבתורה, ועליה ישנה התרעומת מצד השטן ואומות העולם, היא "אשר צווה ד' לאמור: דבר אל בני ישראל". זאת היכולת המיוחדת של ישראל שיש בידם להפוך לקדושה לא רק דבר שהם מחוצה לה אלא גם אשר הפכים לה, כדברי הזהר הקדוש על הקול היוצא מהמתיבתא דרקיע: "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתיקא, עד לא ייתון הכא" (מי מכם אשר הפך חושך לאור והמר יטעם לו כמתוק, עוד טרם שבא לכאן...) בני ישראל ירדו למצרים כי להם היה הכח להתמודד עם טומאתה וחשכה. הם אמנם נפגעו אבל יסוד קדושתם איפשר להם על אף שהגיעו עד לשער החמישים לא רק להגאל אלא גם להתעלות עד להפוך להיות מקבלים את התורה בהר סיני. כתב בעל התניא נ"ע שהפחיתות שיש לאדם לגבי אפילו הבהמות הטמאות והשרצים אינה נובעת דוקא ממעשה של עבירה אלא מעצם היכולת הקיימת בלעדית אצל האדם להיות תאב לדבר שהוא היפך רצון הבורא, בעוד שאין לבהמה טמאה ולשרצים שום אפשרות לפעול ולו באופן המינימאלי נגד רצונו. יחד אם זאת, כנגד בחינה זו של "יתוש קדמך במעשה בראשית", ישנה זהות אשר הרימה את הכפפה להיות האדם בבחינת "זכה" דהיינו שברצונו החופשי הוא מיישם במציאות את רצונו ית' כפי שהיה במחשבה תחילה. זהו אחור וקדם צרתני, אחור למעשה בראשית בחינת סוף מעשה, וקדם למעשה בראשית במחשבה. זהות זו אשר הסכימה לתלאות ההיסתוריה כדי לנסות ולתקן את העולם במלכות שדי זכתה וקבלה את השם ישראל אשר עלו במחשבה תחילה. שבת שלום