אלונית 2006
New member
../images/Emo15.gif עוד פיק שלי- הפעם פלאפי רומנטי
שם: שלם שיפ: הו, היקאקי פאנדום: נו באמת>< תחשבו קצת דירוג: PG ג'אנר: הו, זה כל כך מתוק שאפילו לי הכותבת זה עשה סכרת יד, יד רזה, בעלת אצבעות ארוכות ורכות מזדחלת לתוך כף ידו הגדולה יותר, בשעה שראש נשען על חזו, נושם את הריח של חולצתו. יד שנייה עוטפת אותו בחיבוק. חיוך קטן ורך מצטייר על שפתיו, וידיו האחת מטיילת בעדינות על שיער רך ודק כמו משי, המריח משמפו רענן של צמחים. המגע נעים והנער האחר שהשיער שייך לו מחכך בעדינות את פניו כנגד האריג החם של החולצה אותו הוא לובש, כמעט מגרגר כחתול המבקש קרבה. נשימותיו קצובות ורגועות, ואצבעותיו הארוכות משתלבות כל כך נעים באצבעותיו של הנער עליו הוא נשען. נדמה כאילו איש לא יוכל להפריע להם ברגע זה. הכול מרגיש שליו- כמו אי קטן של ביטחון בים גדול וסוער. אחד נשען על השני, ידיים משתלבות ואין להם סוף לאחד והתחלה לשני. הם יודעים שהם אחד גדול, יין ויאנג, שחור ולבן, לילה ויום, המשלימים אחד את השני. הם יכלו להרגיש את זה עכשיו- הם לעולם לא יוכלו להיפרד יותר- הם היו צריכים אחד את השני. אבל עכשיו הם היו ככה- קרובים, מעורבבים, בתוך עולם משלהם- בו לא היו צריכים מילים או מעשים- רק את התחושה הזו, של נשימות שלוות ולבבות הפועמים בתאום. האחיזה של הידיים המחבקות מתחזקת, והנער מרים ראשו ומביט לעמלה לתוך עיניים שצבען זית. העיניים נוגהות באור רך, והפנים הכול כך קרובים מחייכים חיוך רך ונעים. הוא מביט למעלה כמעט בהשתאות בנער שמחזיק אותו. הוא פותח פיו לומר משהו, אבל מגע שפתיים רכות בשלו משתיק אותו. תחילה מתרחבות עיניו בפליאה, אבל אז הוא מרגיש את החיוך כנגדו, ונותן לעצמו לעצום עיניים ולשקוע לנשיקה הרכה הזו, שמחברת אותם יותר- אם דבר כזה בכלל אפשרי. כשהם מתנתקים הנער הראשון אוסף את השני לזרועותיו, מביא את שפתיו לאוזנו ללחוש, בשקט כל כך עד שכמעט אין שומעים אותו. "אני אוהב אותך" והקול רועד, לא בטוח, כמעט מבויש, אבל הוא כל כך רך ואוהב, שלנער השני לא אכפת, והוא מקמר גבו ומסב את ראשו כך שעכשיו שפתיו קרובות לאוזנו של הנער השני. "גם אני... אוהב אותך..." הוא עונה. הידיים המחבקות של שניהם רועדות, הם יודעים שזה לא יהיה מקובל, שהעולם לא בנוי לדבר כזה, שזה עלול לגרום לשניהם בעיות... אבל הם יודעים שהם לא יכולים להיפרד, לא כשהם סוף סוף מצאו אחד את השני. אחרי שנים של חיפושים, מרדפים, גישושים ובכי... לא. גם אם הם יצטרכו להקריב כל דבר שיש להם- הם יישארו יחד. "אני מפחד... מה יהיה איתנו?" שואל הנער שראשו שעון על חזהו של הנער השני. "אני לא יודע..." לוחש הנער השני "זה לא משנה.. אנחנו יחד..." "אבל.. מה על כל מה שהשגנו? מה אם זה יתמוטט? אני... אני צריך את זה... אבל אני גם צריך אותך..." הוא נושך שפתיו ועיניו נמלאות דמעות, הוא משתוקק למגע החם והמגונן, לקול שיבטיח לו שהכול יסתדר בסופו של דבר. "הם יהיו חייבים להבין את זה.." לוחש הנער השני "אנחנו ההבטחה הגדולה... מה זה משנה מה אנחנו מרגישים אחד כלפי השני?" "איך אתה תמיד יודע את התשובות הנכונות?" שואל הנער הראשון שוב, ידיו נזרקות סביב צווארו של הנער השני. "כי אני אוהב אותך" עונה הנער השני בפשטות, וידו עוברת ברכות על סנטרו של הנער הראשון "זה מספק לי את כל התשובות" הם מתנשקים שוב, הפעם הנשיקה ארוכה ומשתוקקת, צמאה. הם לא יכולים לקבל מספיק אחד מהשני, הם רוצים עוד ועוד מהמגע ומהחום הזה שפושט בחזם. אבל גם לאוויר הם נזקקים, ולכן הם מתנתקים. הם נשכבים אחורה, ידיהם עדיין אוחזות. אחד מתכרבל לשקע הצוואר של השני, וידיו לשחות לחבק את גבו. היד הפנויה מושכת את השמיכה עליהם. "אפשר לישון ככה... רק הלילה?" שואל אחד מהם, מביט בעיניים שצבען ירוק בהיר, שעליהן שמוטים עפעפיים כבדים מעייפות ונפוחים מדמעות. הנער השני משמיע קול קטן ומהנהן. "לילה טוב..." הוא לוחש, שותל נשיקה זעירה על מצחו של הנער המנומנם כבר. וקרני הירח מלטפות אותם. "לילה טוב, היקארו, לילה טוב, אקירה. שנו טוב, שנו עמוק. לא אתן לדבר לפגוע בכם" כמו לוחש להם הירח "ילדים קטנים שלי, דבר לא יזיק לכם כעת... הרי אתם שלם עכשיו... הדרך ארוכה- אבל תמיד יהיה לכם על מי להישען..."
שם: שלם שיפ: הו, היקאקי פאנדום: נו באמת>< תחשבו קצת דירוג: PG ג'אנר: הו, זה כל כך מתוק שאפילו לי הכותבת זה עשה סכרת יד, יד רזה, בעלת אצבעות ארוכות ורכות מזדחלת לתוך כף ידו הגדולה יותר, בשעה שראש נשען על חזו, נושם את הריח של חולצתו. יד שנייה עוטפת אותו בחיבוק. חיוך קטן ורך מצטייר על שפתיו, וידיו האחת מטיילת בעדינות על שיער רך ודק כמו משי, המריח משמפו רענן של צמחים. המגע נעים והנער האחר שהשיער שייך לו מחכך בעדינות את פניו כנגד האריג החם של החולצה אותו הוא לובש, כמעט מגרגר כחתול המבקש קרבה. נשימותיו קצובות ורגועות, ואצבעותיו הארוכות משתלבות כל כך נעים באצבעותיו של הנער עליו הוא נשען. נדמה כאילו איש לא יוכל להפריע להם ברגע זה. הכול מרגיש שליו- כמו אי קטן של ביטחון בים גדול וסוער. אחד נשען על השני, ידיים משתלבות ואין להם סוף לאחד והתחלה לשני. הם יודעים שהם אחד גדול, יין ויאנג, שחור ולבן, לילה ויום, המשלימים אחד את השני. הם יכלו להרגיש את זה עכשיו- הם לעולם לא יוכלו להיפרד יותר- הם היו צריכים אחד את השני. אבל עכשיו הם היו ככה- קרובים, מעורבבים, בתוך עולם משלהם- בו לא היו צריכים מילים או מעשים- רק את התחושה הזו, של נשימות שלוות ולבבות הפועמים בתאום. האחיזה של הידיים המחבקות מתחזקת, והנער מרים ראשו ומביט לעמלה לתוך עיניים שצבען זית. העיניים נוגהות באור רך, והפנים הכול כך קרובים מחייכים חיוך רך ונעים. הוא מביט למעלה כמעט בהשתאות בנער שמחזיק אותו. הוא פותח פיו לומר משהו, אבל מגע שפתיים רכות בשלו משתיק אותו. תחילה מתרחבות עיניו בפליאה, אבל אז הוא מרגיש את החיוך כנגדו, ונותן לעצמו לעצום עיניים ולשקוע לנשיקה הרכה הזו, שמחברת אותם יותר- אם דבר כזה בכלל אפשרי. כשהם מתנתקים הנער הראשון אוסף את השני לזרועותיו, מביא את שפתיו לאוזנו ללחוש, בשקט כל כך עד שכמעט אין שומעים אותו. "אני אוהב אותך" והקול רועד, לא בטוח, כמעט מבויש, אבל הוא כל כך רך ואוהב, שלנער השני לא אכפת, והוא מקמר גבו ומסב את ראשו כך שעכשיו שפתיו קרובות לאוזנו של הנער השני. "גם אני... אוהב אותך..." הוא עונה. הידיים המחבקות של שניהם רועדות, הם יודעים שזה לא יהיה מקובל, שהעולם לא בנוי לדבר כזה, שזה עלול לגרום לשניהם בעיות... אבל הם יודעים שהם לא יכולים להיפרד, לא כשהם סוף סוף מצאו אחד את השני. אחרי שנים של חיפושים, מרדפים, גישושים ובכי... לא. גם אם הם יצטרכו להקריב כל דבר שיש להם- הם יישארו יחד. "אני מפחד... מה יהיה איתנו?" שואל הנער שראשו שעון על חזהו של הנער השני. "אני לא יודע..." לוחש הנער השני "זה לא משנה.. אנחנו יחד..." "אבל.. מה על כל מה שהשגנו? מה אם זה יתמוטט? אני... אני צריך את זה... אבל אני גם צריך אותך..." הוא נושך שפתיו ועיניו נמלאות דמעות, הוא משתוקק למגע החם והמגונן, לקול שיבטיח לו שהכול יסתדר בסופו של דבר. "הם יהיו חייבים להבין את זה.." לוחש הנער השני "אנחנו ההבטחה הגדולה... מה זה משנה מה אנחנו מרגישים אחד כלפי השני?" "איך אתה תמיד יודע את התשובות הנכונות?" שואל הנער הראשון שוב, ידיו נזרקות סביב צווארו של הנער השני. "כי אני אוהב אותך" עונה הנער השני בפשטות, וידו עוברת ברכות על סנטרו של הנער הראשון "זה מספק לי את כל התשובות" הם מתנשקים שוב, הפעם הנשיקה ארוכה ומשתוקקת, צמאה. הם לא יכולים לקבל מספיק אחד מהשני, הם רוצים עוד ועוד מהמגע ומהחום הזה שפושט בחזם. אבל גם לאוויר הם נזקקים, ולכן הם מתנתקים. הם נשכבים אחורה, ידיהם עדיין אוחזות. אחד מתכרבל לשקע הצוואר של השני, וידיו לשחות לחבק את גבו. היד הפנויה מושכת את השמיכה עליהם. "אפשר לישון ככה... רק הלילה?" שואל אחד מהם, מביט בעיניים שצבען ירוק בהיר, שעליהן שמוטים עפעפיים כבדים מעייפות ונפוחים מדמעות. הנער השני משמיע קול קטן ומהנהן. "לילה טוב..." הוא לוחש, שותל נשיקה זעירה על מצחו של הנער המנומנם כבר. וקרני הירח מלטפות אותם. "לילה טוב, היקארו, לילה טוב, אקירה. שנו טוב, שנו עמוק. לא אתן לדבר לפגוע בכם" כמו לוחש להם הירח "ילדים קטנים שלי, דבר לא יזיק לכם כעת... הרי אתם שלם עכשיו... הדרך ארוכה- אבל תמיד יהיה לכם על מי להישען..."