פיקאסו הכי מפורסם נכון לזמננו
השם שלו הפך - ונותר- לכמעט מונח נרדף לכשרון ציור או גאונות בציור בפי אנשים שלא מסוגלים לנקוב בשם של ולו אחת מיצירותיו. ון גוך כנראה במקום שני, אולי יטפס לראשון ביום מן הימים. אח``כ אולי יבואו אחרים. שלא כמו במוזיקה, שם מוצארט ישאר מן הסתם המודל האולטימטיבי כל עוד יהיה כזה דבר. המונה ליזה היא הציור הכי מפורסם, אבל צאי לרחוב ושאלי אנשים מי צייר אותו. ובאותו עניין - צבי הנינג`ה עשו טוב לאמנות כשאמצו שמות של אמנים, בזכות אותם ילדים ונערים (ובוגרים) שהלכו ובררו לעצמם מי היו ומה עשו אותם שמות, ובזכות אותו מיעוט מבוטל שהמשיך משם הלאה, ובזכות אותו מיעוט עוד יותר מבוטל שהחל לתהות על הקשרים בין אמנות לבין אמנויות לחימה. והשאר - מה אכפת? בין כה וכה את שמו של פיקאסו מכירים מיליוני אנשים שלא מסוגלים לנקוב בשם של ולו אחת מיצירותיו. (אבל דווקא על החיוך של מונה ליזה החלו כמה אנשים לתהות בעקבות שיר פופולרי מלפני כמה עשורים שזכה משום מה ללא מעט ביצועים מחודשים במשך הזמן). אפשר גם לשאול אם צבי הנינג`ה אינם אמנות כשלעצמם? אני לא ממש זוכרת אותם, אבל שימי לב איפה הם חיים - זה היה בביבים, אם אני לא טועה. וכיצד הם מתעלים, אם הם מתעלים - אני באמת לא זוכרת, חוץ מזה שאמנות כנראה לא היתה חלק גדול מזה. אבל כל זה מזכיר לי שורה אחת מאיזה שיר על שירתו של איזה זמר - ``ותפרחנה תעלות חבצלות מים``. `תעלות` כאן היא מילה ``יפה`` לביבים. אפשר לפרש את השורה הזו בכמה דרכים - ברובד העליון שירתו (את יכולה להחליף ב`אמנותו` לצורך התאמה לנושא הפורום) היא החבצלות שפרחו בדרך פלא מתוך הזוהמה והמצוקה הפיזית והחברתית. ברובד הזה הביבים כשלעצמם נותרו בעינם. ברובד פרשנות אחר - שירתו לא רק פרחה בדרך פלא מתוך הביבים, אלא גם שנתה את הביבים עצמם או את הדרך בה אנו מסתכלים עליהם - הם הפכו מזוהמה ומצוקה וכיעור וצחנה למקור חיים; בעל קסם, יופי וניחוח מרחיב נשימה. ברובד פרשנות שלישי הביבים אינם מציאות פיזית וחברתית, נסיבות חיצוניות, אלא דימוי המתייחס לחלקים מן המציאות הנפשית שלנו ואת פעולת שירתו עליה אפשר לתאר אולי כזיכוך, ואולי כהחייאה, ואולי כמשהו הגובל ב``אלכימיה``. מה עשו צבי הנינג`ה לביבים אני באמת לא יודעת. והאם זה יכול להיות קשור לאמנות. אולי חשוב גם למי הם עשו את מה שעשו ובטח חשוב - איך. אבל בנקודה הזו מבחינתי כל זה איכשהו נמס, כמו מעטה קרח רדוד עם מגע קרניים ראשונות של שמש. אבל סטיתי קצת מתחום הדיון בינינו. בעניין ה``אנדרדוג`` קצת פספסת אותי. קודם כל, ניסיתי להבין מה הניע את סיגרון ומה מניע אנשים בכלל לומר דברים מן הסוג הזה. ומה מניע אנשים בכלל. לצורך כך, ניסיתי בין השאר להקיש ממקרה בו יצאתי אני באמירה בעלת אופי דומה וממניעי האפשריים. ניסיתי לחשוב אם יתכן שמאחרי אמירה שהיא לכאורה בלתי מעניינת, שיש בה איזו התייחסות שטחית במקצת, אולי גם יצרית במקצת (זה כבר הופך אותה לקצת יותר מעניינת), מסתתרים דברים אחרים, אולי מעניינים יותר. שנית, ``לעולם חיבתנו עם האנדרדוג?`` - פספוס מוחלט של הנקודה. דברתי על ממסד, על ביקורת החברה והתרבות ועל כעס ומחאה. למה הזכרתי דווקא את אחינעם ניני, שגרירתנו המוסיקלית, ולא זמרת אחרת? למה להשוות את ורמיר דווקא לואן גוך? אבל נקודה אחרת - הסתכלי רגע על ההודעה המבהירה של סיגרון: ``הוא היה אומן מדעי שונה מואן גוך אומן הצבע``. לכאורה סיבה טובה לא להשוות ביניהם מלכתחילה. אבל אולי זו דווקא שאלה טובה - אולי יש טעמים טובים להעדיף גישה אחת על פני האחרת - טעמים הנוגעים במהותנו, בקיומנו, בשאיפותינו. אולי גישה אחת מגיעה עמוק או גבוה יותר? אולי אחת עשירה יותר? אולי אחת היא מימוש מלא יותר של אנושיותנו? אולי אחת קלה יותר והאחרת מובנת פחות? מה זה ``אומן צבע``? והכי חשוב - למה בכלל אנחנו מנסים להעביר את הערכותינו, השגותינו, חווייתנו, לאחרים?