WIP!HG
ובכן, הפיק הזה נכתב כמראה ל
נחשי מי הרג אותך. הוא מתרחש במחוז 2 וכבר כולל משהו כמו 10K.
יושב אצלי במחשב כבר בערך חצי שנה. אבל מי סופר? (אני
)
אני יודעת שכאן זה לא לוח, אבל אם מישהי רוצה להיות הבטא שלי היא מוזמנת
- אנא, שלחי לי מסר!.
פאנדום: משחקי הרעב (
לכל הסדרה)
מארס/קלייר (OFC\OMC), פלאף ואנגסט, PG-13.
וויתור זכויות לקולינס שהביאני עד הלום.
*
הוא מתעורר לצד קלייר כשהשמיים מתחילים לדהות בתקרת האגוז. מארס נושא זוג עיניים ירוקות אל מחוץ לחלון – צבע תכלת בהיר, כמו בד שכובס ויובש עשרות פעמים, נשקף מתוכם – והוא מאמץ את קלייר אל תוך חזהו. צרצרים עדיין מצייצים בתוך אדנית הפרחים, ובית מספר 434 שקט כמו קבר. זהו בוקר האסיף וקלייר, ישנה שינה עמוקה כמו בכל יום אחר, מתקפלת אל חזהו בהתאם לתנוחה החדשה.
מארס מניח את לחיו כנגד שיערה, שואף עמוק את ריח השמפו שלה, ונאנח. מחוץ לחלון מתחילה משמרת הניקיון הראשונה באגוז לתת את אותותיה. טרטור משאית נשמע מהשלב התחתון של ההר, וציוץ ציפור מסתנן פנימה מהגג הפתוח, מהדהד בחלל הענק.
"בית, מפעל וגאווה לאומית" מכריז השלט בכניסה, אבל כולם קוראים למבנה הענק פשוט האגוז. בשביל קלייר, ההר החלול הוא הבית, ומארס לא עתיד לחזור לכאן בזמן הקרוב כדי להעריך את השקט של הבוקר.
קלייר, אפה טמון בחזהו, נושמת חרישית.
הוא חושב על הלילה שעבר (שהיה היום האחרון באקדמיה, והיום האחרון לפני טקס ההתנדבות השנתי), על החגיגות שנמשכו אל תוך הלילה ועל קלייר, צונחת אל המזרן, מותשת מהמוזיקה ומההמולה שבחוץ. עדיין היה לה קונפטי בשיער כשנפלה על חזהו, ומארס שלה את החתיכה האדומה משיערה ונתן לה לצנוח על השטיח, למרגלות המיטה.
היא נראתה מהוססת כשהביטה בו, וסירבה להתכרבל מתחת לשמיכה ללא עידוד.
"מה הבעיה?" לחש.
"כלום."
מארס נאנח עמוקות ומשך אותה אליו בכוח (היא לא התנגדה, קלייר אף פעם לא מתנגדת לו). "קלייר..."
הוא הצליח לדובב אותה בעזרת מבט עייף וחצי חיוך. קלייר בלעה את רוקה, ולא השיבה משך רגע ארוך, עד לרגע בו אזרה מספיק אומץ על מנת לדבר. כשענייה התחמקו משלו, מצא את עצמו מארס מחייך, ואז, צוחק בקול רם – כשהעזה לשתף אותו בפחדים שלה. "את לא סומכת עלי?" שאל בחיוך.
קלייר הזעיפה את פניה, ונעצה בו מבט מוכיח. מארס הפסיק לצחוק, אבל לא הצליח להסתיר את העובדה כי הוא משועשע. הבעת פניה של קלייר התרככה בסופו של דבר, ואז מצאה כף ידה את ידו.
"אל תהיה מצחיק," היא לחשה בסופו של דבר. מארס חשב שהיא נשמעת כמו קלייר מגיל שמונה, זו שמקבלת ממארס (תלמיד אקדמיה מזה שנתיים) הערות בנוגע להסוואה וטקטיקות קרב ביראה עמוקה. הוא חייך אליה חיוך עקום. "אני לא אומרת שאני לא סומכת עלייך," ממשיכה קלייר, "אני רק אומרת שתהיה זהיר."
קלייר ידעה מה הסיכונים הכרוכים בהתנדבות באסיף. גם מארס ידע, מאז ומתמיד, ועדיין – הוא רצה להתנדב. המוות לא שינה שום דבר. אלו היו החיים.
"את דואגת לי?" שאל מארס בעוקצנות.
קלייר דחפה אותו ממנה בכוח ומשכה את ידה בכעס.
"לכי לישון, קלייר," צחק בשקט ותפס שוב את ידה בידו, "את מתחילה לדבר שטויות."
קלייר נרדמה תוך דקות, מכורבלת לצידו. הוא חייך כשהבחין כיצד גם מתוך שינה, אפה נלחץ לכתפו (כמו חתלתול המחפש מקלט מהגשם, כמו קלייר בת ארבע – מסתתרת מפני הטציות הטורפות שמתחת למיטה).
פרפר לבן מתעופף בחוץ ומטיל צל על חלון החדר שלה. מארס תוהה כיצד חמק פנימה, האם הפלורוסנטים של הלילה מעוורים את החרקים בתעלות כמו שהם מעוורים אותו; האם גם הם מחפשים מקלט מן הגשם.
הוא רוצה להתנדב. הוא רוצה מים זורמים בכיור ואוכל על שולחן ארוחת הערב. הוא רוצה חשמל גם בשעות היום ומחסה אמיתי מפני איימת הנחלים. הוא רוצה מקום להביא אליו את קלייר ולומר "ברוכה הבאה לבית שלי, קלייר," כמו שהיא עושה כשהיא פותחת את שמשת החלון שלה.
הוא רוצה את כל הדברים האלו – אבל מבלי לבקש טובות, ויש רק שתי דרכים להשיג את כל הדברים האלו אצלם במחוז: התנדבות – או מגורים באגוז.
הוא נאנח.
האגוז הוא המקום שאליו שייכם קלייר ובני המשפחה שלה, היכן שהקירות מוצקים והרצפה יבשה תמיד. הצנרת לא קורסת אף פעם, והכבשן בקומה התחתונה פועל עשרים וארבע שעות ביממה – מחמם את המים בדודים. בשביל אנשי העיר התחתית המפעל הגדול הוא התגשמות כל החלומות, היכן שאנשים קרובים יותר לעושר והילדים הולכים לבית ספר טוב. בשביל מארס, שבילה את רוב לילותיו בשנים האחרונות בהסתננות לתוך המבנה, האגוז הוא פשוט המקום בו קלייר נמצאת. הוא לא משלה את עצמו שיוכל להתקבל פנימה – אין לו שום כישורים מיוחדים ("להוציא את החיוך היפה שלך,") או את הקשרים לאנשים הנכונים.
היו לו תוכניות שונות לעתיד, מהסוג הכרוך בכבוד ותהילה, וחיים באגוז עם קלייר, בתור עובד מפעל פשוט... ובכן, הם לא כלולים בתוכניות שלו.
הוא מביט בה נושמת, ומסיט מעינה קצוות שיער סוררת. הוא יודע שעוד מעט היא תתחיל להתעורר, ושבשעה שש וחצי הוא צריך להסתלק. עיניים מעורפלות נפקחות אחרי זמן מה, ואז נעצמות שוב באיטיות. זו קלייר, שמתרפקת כנגד הזרוע שלו, משלבת את אצבעות ידיו בשלה.
צליל שעון מעורר בוקע מהחדר הסמוך (אבא שלה, בדרך עוד ליום עבודה במסגרת מצומצמת – כיאה לשבוע האסיף, מקיץ משנתו). מארס פוקח את עיניו בחוסר חשק. קלייר עדיין ישנה, עמוק ויציב, כנגד חזהו.
זה הזמן שלו לקום.
