ayb1
Well-known member
יוסי ורטר
התראות במייל
03 במאי 2024
ביום ראשון הקרוב, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יגיע ראש הממשלה כבכל שנה לרחבת יד ושם ויישא בה את הנאום המסורתי, לצד נשיא המדינה.
דור שלם גדל על נאומי נתניהו בטקסים הללו, בהם הציג עצמו כמנהיג היחיד שזיהה את הסכנה האיראנית, כמתריע בשער השומר עלינו מצרינו, כמר ביטחון שמייצר עבורנו הרתעה אימתנית מול השכונה. ובקיצור, כאיש שימנע שואה נוספת מן העם היהודי.
כשנזכרים בנאומים הרברבניים, היהירים, שתמיד חטאו בזילות השואה ובהפיכתה לעוד ספין פוליטי, חייבים לתהות מה יאמר כעת.
מה יאמר, כשהוא נושא על גבו שואה פרטית שרשומה על שמו לדיראון עולם.
- שואת עוטף עזה,
- שואת הצעירים והצעירות במסיבות הטבע, ש"נהרגו, שנשחטו, שנשרפו, ושנספו...",
כמילות תפילת אל מלא רחמים הייעודית.
נתניהו בטקס ביד ושם בערב יום השואה, בשנה שעברה. הטקסטים שלו במעמדים האלה הם גם כלי לפוליטיקה קטנה ובמקרה הזה, ליישור קו מול שותפיו־שוביו,
איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' צילום: אוליבייה פיטוסי
השאלה: מיהו הנואם במשל הזה?
אפילו נוויל צ'מברליין לא עבד במשך 14 שנה כדי לחזק את האויב ולא העביר לו מזוודות מזומנים.
רה"מ ישייט במילותיו לא רק להשוואות היסטוריות, אלא גם להתחייבויות עתידיות, כרגיל עמוסות בקלישאות אך ריקות מתוכן.
הוא ידבר על מחויבותו לניצחון במלחמה. למיטוט אויבינו. "בשם הנופלים".
הטקסטים שלו במעמדים האלה הם גם כלי לפוליטיקה קטנה ובמקרה הזה, ליישור קו מול שותפיו־שוביו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.
"היכן שיש נסחטים, יש סחטנים", אמר פעם רובי ריבלין על נתניהו.
כך, כשבריון קשקשים כבן גביר נעמד ליד גרם המדרגות שמוביל ללשכת רה"מ, ובעיניו העצומות למחצה מתרברב ש"הזהיר" את ראש הממשלה
לבל יעז לעשות "עסקה מופקרת", הוא יודע שלא יפוטר. גם לא ייבעט כאחד הנקלים מהמשרד, ואפילו לא יינזף.
משום שמטרים משם, יושב עלה נידף, הולוגרמה של מנהיג, שטיחון רצפה שכל כהניסט מזדמן יכול לנגב עליו את סוליות נעליו ללא ענישה.
אורית סטרוק בכנסת, בפברואר. מאחורי הזלזול הבוטה שלה חוסה תפיסת הימין הקיצוני שגורסת: "כולם — או אף אחד" צילום: אורן בן חקון
נתניהו שבוי בידי חבורת גזענים, מחרחרי מלחמה שחזונם נע בין משיחיות לפשיזם.אצלם אלוקים קודם לחוק, והמדינה קודמת לאזרח.
רובם מתנחלים קיצוניים, שאדישים לסבלו של כל מי שאינו הולך בדרך (תורת) המלך. לא מדובר רק בחיי פלסטינים. לכן, גם כשאורית סטרוק רוצה להישמע הומנית היא יוצאת, איך לומר, מגעילה ופוגענית.
מאחורי הזלזול הבוטה שלה ב–"22 או 33 חטופים או לא יודעת כמה" (בריאיון בגלי צה"ל), חוסה תפיסת הימין הקיצוני שגורסת: "כולם — או אף אחד"; ו
ליתר דיוק: יאללה לרפיח, ואח"כ ממשל צבאי והכנסת ספר תורה בגוש קטיף. לתפארת מדינת יהודה.
העמדה שלפיה חייבים לדרוש את שחרור כל ה–133 החיים והמתים היא לגיטימית, רק בתנאי שמכירים במחיר הנקוב:
סיום המלחמה הארוכה ביותר מאז 1949, והכושלת ביותר מאז מרד בר כוכבא.
כל עוד זה לא על השולחן, יש לעשות הכל למען 22, 33, 11, או חמישה בני אדם אומללים שזמנם אוזל.
לכן, כל מי שמבטא את העמדה הזו, מסטרוק וסמוטריץ' עד בן גביר ועמיחי אליהו, הוא מתחסד וצבוע שפשוט מוליך שולל,
ומוכן להמשיך ולהקריב את אלה שהופקרו ב–7 באוקטובר, על מזבח תאוות הנקם והחרבו־דרבו.
[ יוסי ורטר ]
התראות במייל
03 במאי 2024
ביום ראשון הקרוב, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יגיע ראש הממשלה כבכל שנה לרחבת יד ושם ויישא בה את הנאום המסורתי, לצד נשיא המדינה.
דור שלם גדל על נאומי נתניהו בטקסים הללו, בהם הציג עצמו כמנהיג היחיד שזיהה את הסכנה האיראנית, כמתריע בשער השומר עלינו מצרינו, כמר ביטחון שמייצר עבורנו הרתעה אימתנית מול השכונה. ובקיצור, כאיש שימנע שואה נוספת מן העם היהודי.
כשנזכרים בנאומים הרברבניים, היהירים, שתמיד חטאו בזילות השואה ובהפיכתה לעוד ספין פוליטי, חייבים לתהות מה יאמר כעת.
מה יאמר, כשהוא נושא על גבו שואה פרטית שרשומה על שמו לדיראון עולם.
- שואת עוטף עזה,
- שואת הצעירים והצעירות במסיבות הטבע, ש"נהרגו, שנשחטו, שנשרפו, ושנספו...",
כמילות תפילת אל מלא רחמים הייעודית.
נתניהו בטקס ביד ושם בערב יום השואה, בשנה שעברה. הטקסטים שלו במעמדים האלה הם גם כלי לפוליטיקה קטנה ובמקרה הזה, ליישור קו מול שותפיו־שוביו,
איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' צילום: אוליבייה פיטוסי
כתבות קשורות
- האופטימיות לעסקה ירדה, וההתעקשות על כיבוש רפיח עלולה לעלות בחיי חטופים | עמוס הראל
- נתניהו קיבל הזדמנות חסרת תקדים, אך הוא אלוף בפספוס הזדמנויות | יוסי ורטר
- מרפיח, דרך ירושלים ועד ארה"ב, אף אחד כבר לא מאמין לנתניהו | יוסי ורטר
השאלה: מיהו הנואם במשל הזה?
אפילו נוויל צ'מברליין לא עבד במשך 14 שנה כדי לחזק את האויב ולא העביר לו מזוודות מזומנים.
רה"מ ישייט במילותיו לא רק להשוואות היסטוריות, אלא גם להתחייבויות עתידיות, כרגיל עמוסות בקלישאות אך ריקות מתוכן.
הוא ידבר על מחויבותו לניצחון במלחמה. למיטוט אויבינו. "בשם הנופלים".
הטקסטים שלו במעמדים האלה הם גם כלי לפוליטיקה קטנה ובמקרה הזה, ליישור קו מול שותפיו־שוביו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.
"היכן שיש נסחטים, יש סחטנים", אמר פעם רובי ריבלין על נתניהו.
כך, כשבריון קשקשים כבן גביר נעמד ליד גרם המדרגות שמוביל ללשכת רה"מ, ובעיניו העצומות למחצה מתרברב ש"הזהיר" את ראש הממשלה
לבל יעז לעשות "עסקה מופקרת", הוא יודע שלא יפוטר. גם לא ייבעט כאחד הנקלים מהמשרד, ואפילו לא יינזף.
משום שמטרים משם, יושב עלה נידף, הולוגרמה של מנהיג, שטיחון רצפה שכל כהניסט מזדמן יכול לנגב עליו את סוליות נעליו ללא ענישה.
אורית סטרוק בכנסת, בפברואר. מאחורי הזלזול הבוטה שלה חוסה תפיסת הימין הקיצוני שגורסת: "כולם — או אף אחד" צילום: אורן בן חקון
נתניהו שבוי בידי חבורת גזענים, מחרחרי מלחמה שחזונם נע בין משיחיות לפשיזם.אצלם אלוקים קודם לחוק, והמדינה קודמת לאזרח.
רובם מתנחלים קיצוניים, שאדישים לסבלו של כל מי שאינו הולך בדרך (תורת) המלך. לא מדובר רק בחיי פלסטינים. לכן, גם כשאורית סטרוק רוצה להישמע הומנית היא יוצאת, איך לומר, מגעילה ופוגענית.
מאחורי הזלזול הבוטה שלה ב–"22 או 33 חטופים או לא יודעת כמה" (בריאיון בגלי צה"ל), חוסה תפיסת הימין הקיצוני שגורסת: "כולם — או אף אחד"; ו
ליתר דיוק: יאללה לרפיח, ואח"כ ממשל צבאי והכנסת ספר תורה בגוש קטיף. לתפארת מדינת יהודה.
העמדה שלפיה חייבים לדרוש את שחרור כל ה–133 החיים והמתים היא לגיטימית, רק בתנאי שמכירים במחיר הנקוב:
סיום המלחמה הארוכה ביותר מאז 1949, והכושלת ביותר מאז מרד בר כוכבא.
כל עוד זה לא על השולחן, יש לעשות הכל למען 22, 33, 11, או חמישה בני אדם אומללים שזמנם אוזל.
לכן, כל מי שמבטא את העמדה הזו, מסטרוק וסמוטריץ' עד בן גביר ועמיחי אליהו, הוא מתחסד וצבוע שפשוט מוליך שולל,
ומוכן להמשיך ולהקריב את אלה שהופקרו ב–7 באוקטובר, על מזבח תאוות הנקם והחרבו־דרבו.
[ יוסי ורטר ]